דברים לפרשת ואתחנן, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



בשבת זו אנו מתחילים סדרה של שבע שבתות, הנקראות 'שבע דנחמתא', בהן תיקנו חז"ל  לקרוא הפטרות שאינן שייכות לפרשת השבוע אלא לענייני דיומא. בימי 'בין המצרים' קראנו ב'ירמיה' וב'ישעיה', שהתנבאו על חורבן וגלות, אם עם ישראל ימשיך בהידרדרות המוסרית. לאחר תשעה באב אנו מתחילים בפרקי הנחמה של ישעיה הנביא עד ראש השנה.

עלינו להבין מה מועילה נחמה. כאשר עם ישראל סובל גלות, צרות, חורבן ושמדות, הרי יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והיגון שבאים כתוצאה מהייסורים הקשים, בין לאדם בתור פרט ובין לכלל ישראל.

כשנתבונן נראה שיש בזה דבר עמוק. כשלאדם פרטי אירע אסון, והוא מיצר על כך שנשאר לבד, מנחמים אותו כשמספרים לו על מעלותיו של הנפטר, והוא יכול להמשיך את דרכו. דברים אלו מחזקים אותו ונותנים לו גיבוי באופן שהוא יכול לספוג את הייסורים והכאב שישנם בפרידה מנשמה יקרה, ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים.

עם ישראל, אחר שעבר מאורעות קשים שאף עם לא עבר - ייסורים גלות ושואה, זכה להכריז על עצמאות בארץ ישראל שלוש שנים לאחר שכבו כבשני אושוויץ.  בזה מתגלה גודל השגחת ה'. למרות כל החולשות, הפילוגים וחילוקי הדעות, עם ישראל חי, מתקבץ לארץ ישראל ומקים מדינה עם כלכלה יציבה ב"ה.

אנו אמנם מוקפים אויבים שיום יום רוצים לפגוע בעם ישראל, אך הם אינם מצליחים מפני שהקב"ה מסכל את עצתם. מתקיים בהם הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", והם הורגים זה בזה. הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ואינם מותירים זמן להתנכל לעם ישראל.

פרקי הנחמה מזכירים לנו את מאמר חז"ל במסכת 'יומא', לפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה  לומר בתפילה 'האל הגדול הגבור והנורא'. דניאל וירמיהו שהיו בזמן החורבן השמיטו מתפילתם את המילים 'הגבור והנורא', לא מפני שלא האמינו, שהרי בתורה כבר מופיע שמשה אמר 'הגבור והנורא' בתפילתו, אלא שלא יכלו להזכיר זאת בתפילה משום שהציבור לא היה מסוגל להבין היכן  גבורותיו והיכן נוראותיו של הקב"ה אם המקדש חרב והארץ שממה, ועם ישראל מושפל עד שאול תחתית. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו, שעצם העובדה שכבשה אחת יכולה להתקיים בין שבעים זאבים, בזה ניכרות גבורותיו  ונוראותיו.

כך עלינו להרגיש כשאנו מתחילים לקרוא את שבע דנחמתא. עברנו חורבנות, צרות וייסורים, ועד היום אנו סובלים מהאיומים של הרשעים מסביב. הנחמה היא, שלמרות כל הצרות, עם ישראל חי וקיים. אנו זוכים לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, ולקיים את יישוב הארץ, למרות החולשות מבפנים, וההתנכלויות מבחוץ. כשרואים את גודל השגחת ה' מבינים את הנחמה. נמצא שהנחמה אינה מילים בעלמא, אלא פקיחת עיניים וראיית גודל השגחת ה'.

בהכנסנו אל 'שבע דנחמתא', אנו מתפללים שהקב"ה ינחם את עמו, ונזכה לתקן את עצמנו עד שנזכה לגאולה השלמה שהובטחה לנו מפי הגבורה, בקרוב בימינו, אמן.


Fwd: דברים לפרשת דברים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

השבת היא השבת השלישית משבתות בין המצרים, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. חז"ל תקנו שבשבתות הללו ההפטרות אינן קשורות לתוכן הפרשות אלא לענייני דיומא, תוכחות ודברי המוסר של נביאי ישראל. בשתי השבתות הראשונות מפטירים מירמיהו הנביא, ובשבת פרשת 'דברים', הנקראת 'שבת חזון', ההפטרה מדברי ישעיהו הנביא.

הנביאים התריעו שהמשך ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל תביא חורבן. כשקדמונינו קבעו לקרוא בתורה, כיוונו כך שגם התכנים של אותה פרשה יתאימו לענייני דיומא, לעורר אותנו לתשובת המשקל, כשם שדברי הנביאים 'בשעתם וגם לדורות, נועדו לכך.


בפרשת 'דברים' משה רבנו לא בא ללמד את עם ישראל מצוות. חומש דברים הוא חומש של מוסר ותוכחה של משה לעם ישראל לפני פרידתו. הוא מעורר אותם לתשובה על העבר, כדי שמכאן ואילך יתקנו את מעשיהם.


החטא הראשון שעליו משה מוכיח את העם הוא חטא המרגלים, ורק בפרשה הבאה, פרשת 'ואתחנן', הוא מוכיח אותם על חטא העגל, למרות שמבחינת הזמנים חטא העגל קדם לחטא המרגלים. משה רבנו מוצא לנכון לעורר אותם לתשובה על חטא המרגלים, מפני שהעונש שעם ישראל נענש עליו היה יותר גדול מהעונש על חטא העגל. אנו רואים שלמרות שחטא העגל הוא חטא חמור של עבודה זרה, מ"מ המאיסה בארץ חמדה היא חמורה יותר, ולכן העונש עליה חמור הרבה יותר : חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות וכל הנלווה.


משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם: "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם". מפרש רש"י : "שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו", דהיינו חסרון האמונה שמוצא משה רבנו ע"ה בעם ישראל אינו באחד משלשה עשר עיקרי האמונה, אלא בחוסר האמונה בהבטחת ה' להביאם לא"י.


מכאן אנו למדים על חשיבותה של א"י לעם ישראל, שביאתם לארץ אינה רק כפתרון לבעיה בטחונית ומקום מגורים, אלא קיומה של האומה מותנה בזה, ורק כשהאומה בארץ היא נחשבת כעם. כך כותב הרמב"ם  בספר המצוות : מצוות קידוש החודש, שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יהיו בארץ. חלילה לאל מעשות זאת, שהרי הבטיח שלא ימחה אותות האומה, דהיינו, אם לא יהיו אלא רק קומץ יהודים בארץ ישראל הרי הדבר נחשב כאילו האומה אינה קיימת. גם בתקופות הקשות ביותר היו בארץ לפחות עשרה יהודים שנחשבים 'עדה'. גם בזמן שארץ יהודה וארץ השומרון היו חרבות, היו בגליל עשרה יהודים.

כמובן ,יש הבדל אם יש עשרה יהודים או שיש מאה, אלף, מליון, או עשרה מליון. אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. לכן כל חיזוק של אחיזתנו במרחבי ארצנו, מחזק את החיים הלאומיים של כנסת ישראל.


זאת אנו קוראים בשבת זו לפני תשעה באב, מפני שהחורבן היה בגלל מאיסה בארץ חמדה, ועלינו לעורר את הערגה הנפשית, את החשק והרצון ליישב את כל חבלי ארצנו ולהאחז בהם, וזה בסופו של דבר יביא את השלום ואת הבטחון.

הסגרת הארץ לידי המחבלים, לא רק שלא תביא שלום, אלא היא עלולה חלילה להגביר את ההתנכלויות שלהם ואת הירי על הישובים.


יהי רצון שעם ישראל יתקן את חטא המרגלים, וממילא תשעה באב יהפך ליום שמחה, ובית המקדש יבנה ויעמוד על תילו בתפארתו.

 

הרב ליאור בשיעור בבתי דריינוף בבית אל השבוע

 

 

הרב ליאור מברך את חברי מליאת המועצה המקומית בית אל ומחזקם בהתנגדות להרס הבתים

דברים לפרשת מטות - מסעי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


         

 

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.

הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר את החפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.


משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.

למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.


אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור
של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.


לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.


יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.

 

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 


דברים לפרשת פנחס, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


           

 

בשלושת השבועות אנחנו קוראים את פרשת 'פנחס', לאחר מכן את פרשות 'מטות- מסעי' ולאחר מכן את פרשת 'דברים'. ההפטרות שאנו קוראים בשבתות אלו, הנקראות 'תלתא דפורענותא', אינן שייכות כ"כ לפרשות השבוע אלא לענייני דיומא. מכיון שהימים שאנו נמצאים בהם הם ימי אבלות על חורבן ביהמ"ק, תקנו חז"ל לקרוא את דברי האזהרה של ירמיהו, שאם ילכו בדרכים נלוזות יבוא חורבן.

השבועות הללו באו גם לעורר אותנו לתשובת המשקל. בעטיו של חטא המרגלים נגזר על אבותינו חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, הגלויות וכל המסתעף מהם. כשנתבונן, נראה שבנושאים המרכזיים של פרשיות השבוע יש הדרכה אלוקית לתיקון אותה חולשה שגרמה לנו את חטא המרגלים.

חז"ל אומרים לנו שעיקר חטא המרגלים היה "וימאסו בארץ חמדה", ואז נאמר : אתם בכיתם בכיה של חינם  באה לכם בכיה לדורות.

נושא מרכזי בפרשת 'פנחס' הוא המפקד שהיה בשנת הארבעים, מפקד שמטרתו היתה לדעת כמה מונה כל שבט, מפני שלאלה נתחלקה הארץ, לגברים מגיל עשרים ועד גיל שישים ,"לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט". בעטיו של מפקד זה באו בנות צלופחד בטענה שהן רוצות נחלה בתוך אחוזת אביהן. חז"ל דרשו שבנות צלופחד היו חכמניות ודרשניות. הן לא היו  תאבות לרכוש בעלמא, שאילו היו רוצות רק נחלה בארץ, היו יכולות להצטרף לחצי שבט המנשה שקיבל את נחלתו בעבר הירדן, אשר בו היתה נחלה רחבת ידיים. אלא שבגודל אמונתן וצדקותן של בנות צלפחד הן רצו חלק בעיקר קדושתה של הארץ, שהיה בצד המערבי "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" - בחלק של שבט מנשה שקיבל את נחלתו בתוך הארץ. ואף שהמקום עדיין לא נכבש, הן האמינו שעם ישראל יעלה לארץ, יכבוש אותה וינחל אותה. זו תשובת המשקל לחטא המרגלים.

גם בדורנו, שזכינו לשיבת עם ישראל לארצו, חשוב שנדע להכיר בגודל חשיבותה של ארצנו, ולאהוב אותה כמו שבנות צלופחד אהבוה. לצערנו, יש עדיין חלק מעמנו שאינו מודע לגודל החשיבות של מצוות ישוב הארץ, ולא מודע לכך שמצבו הלאומי של עם ישראל לא יתייצב אלא אם כן הוא יהיה מחובר לארץ. כל הנסיונות להפריד בין העם ובין הארץ, ולומר שיש להציל את העם לפני הארץ, הם פטפוטי סרק. כמו שאי אפשר להוציא את הדגים מהים שיחיו על שפת הים, כך א"א להפריד בין העם והארץ אפילו לרגע אחד. כשעם ישראל שוכן בארץ ישראל, קומתו הלאומית זקופה, חיה, קיימת ויציבה. אולם כאשר ממעיטים את אחיזתם של אחינו בני ישראל ברחבי ארצנו, מנמיכים את קומתה הלאומית של כנסת ישראל.


לכן בימינו אלה חובה עלינו ליישב את כל מרחבי ארצנו, להחיל ריבונות יהודית על כל חלקיה, ולנקות אותה ממחבלים. להם יש למעלה מעשרים מדינות , וגם אותן אינם מסוגלים להנהיג.

מדינת ישראל תוכל ברצון רב  לעזור להם בייעוץ ובהדרכה נכונה כיצד  להתיישב מחדש בארצות מוצאם, ובלבד שהיא תהיה הריבון הבלעדי על הארץ.

נקוה שעם ישראל יבין שזאת טובתו, ואז נזכה ששלושת השבועות הללו יהפכו לששון ולשמחה, כמו שהבטיח הנביא ש"צום הרביעי וצום החמישי יהפכו לששון ולשמחה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 

 


דברים לפרשת בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


       

 

במסכת 'בבא בתרא' דנה הגמרא מי היו כותבי הספרים בתנ"ך, ולגבי פרשת 'בלק' אומרת הגמרא: "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם".

נשאלת השאלה : מה המיוחד בפרשה זו, הרי משה רבנו ע"ה כתב את כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'? אומר רש"י, שפרשת בלק איננה עוסקת בציווים אלוקיים לעם ישראל או בהתרחשויות שארעו לעם ישראל. יש כאן מעין יציאה מתוך מחנה ישראל, והתבוננות  במתרחש במואב, במדין ובשאר העמים שמסביב - מה הם זוממים, מה הם חושבים, ואיך הם רואים את עם ישראל ?


בלעם היה התיאולוג של העולם הקדמון. הוא ישב בפרס או בעירק, והיה ראש הקתדרה שם, קוסם ומכשף. מצד עצמו הוא לא היה נביא, רק מצד מעלתן של ישראל הקב"ה עשה אותו נביא. הוא ברך את עם ישראל וכל נבואותיו מתמקדות בעליית קרנם של ישראל, מזמן הכניסה לארץ בזמן יהושע בן נון ועד כינון מלכות ישראל בימי שאול ודוד. נבואותיו מתפרשות גם לעתיד לבוא, עד שהוא רואה את מלכות דוד חוזרת עם המשיח שיבוא בסופו של דבר, והשפעתה על העולם כולו.


שלש פעמים הוא מתנבא, בנוסף לפעם הרביעית שהיא לא כתשובה למלך מואב. הנבואה הראשונה, כשהוא רואה את ישראל "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המפרשים מסבירים, שהוא מתאר את עם ישראל כשונה מכל העמים בתוכן החיים שלו, במגמה שלו, במנהגיו, בשאיפותיו, ובכל הווי החיים שלו .

לאחרים אין ערכים עליונים  והכל מתמקד אצלם בענייני חומר, ואין הבדל באיזו שפה הם מדברים. לכל העמים יש הווי תרבות זהה במהותו, אע"פ שהוא שונה בפן החיצוני שלו.

הנצי"ב מסביר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כך  : "הן עם לבדד" – אם עם ישראל ישמור על תרבותו ועל ייחודיותו, אז - "ישכון", ישב לבטח, וגם אומות העולם יכבדו אותו. רעיון זה הפוך ממה שאומרים, שעם ישראל צריך להתערב עם הגויים כדי לצמצם את האנטישמיות נגדו. האמת הנכונה היא, שרק אם נשמור על ייחודנו ונצמד לתפקידנו האלוקי להיות לברית עם לאור גויים, להודיע את מציאות ה', הגויים יכבדו אותנו. אבל "ובגויים" – אם עם ישראל יתקרב לגויים ויחקה תרבויות נכר, ממילא "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו ולא יתחשבו בו.


לצערנו אנו רואים שהאנטישמיות היום גואה בעולם. ככל שעם ישראל ינסה להידמות לגויים, גלי האנטישמיות יגברו. מצד מסויים יש בזה דבר חיובי, שכך נדחים ישראל ולא מתערבים בגויים. כשעם ישראל לא מבין בעצמו, באים גלי השנאה ומרחיקים אותו מהגויים. עלינו לשמור על ייחודנו, על תרבותנו, ועל קדושת החיים שלנו. כמובן שבענייני מסחר אפשר להתקשר עם כל העולם, אך לא בתרבות, במאווים ובשאיפות.


כל שנאת אומות העולם אלינו היא בגלל שאין אנו הולכים בדרכה של תורה .כך גם נאמר בספר 'תהילים' , שבמצרים הקדומה רצו בני ישראל להידמות למצרים - "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". יעקב אבינו רצה שבניו יגורו בארץ גושן לבל יתערבו בגויים, אך הם רצו שלא להיבדל  ולכן יצאו מארץ גושן, וכתוצאה מכך גברה השנאה כלפיהם.

 

יהי רצון שעם ישראל ידע ללכת בדרכו של משה רבנו שהנחיל לנו את יסודות התורה, שרק על ידה נזכה לשלום ולביטחון .

 

 

 

 

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 

 

 

 

 


דברים לפרשת חוקת, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


           

 

בפרשת 'חוקת' יש מעבר מהשנה השנית ליציאת מצרים, אל שנת הארבעים, לאחר שלושים ושמונה שנים בהן לא היו אירועים מיוחדים. כל זאת החל בניסן של שנת הארבעים,שאז באו מדבר סיני, עד חודש אדר שלאחר מכן, בו נפטר משה.

שנת הארבעים, כפי שכותבת התורה, היא שנת הסתלקותה של מרים, שבעקבותיה לא היו מים לעדה. מסבירים המפרשים שמניעת מי באר מרים לא היתה כעונש אלא כפעולה חינוכית, להרגילם לחיים בדרך הטבע. במדבר בני ישראל חיו בצורה ניסית - ירד להם מן בכל יום, בארה של מרים סיפקה להם מים, וענני כבוד היו סוככים עליהם מפני חום השמש. ההשגחה האלוקית רצתה להרגילם לחיים בדרך הטבע, כדי להכינם לחיים בארץ ישראל.
בגלל חוסר המים אירעה פרשת 'מי מריבה', בה הגיע משה רבנו לכלל טעות וכעס. נחלקו המפרשים בהבנת חטאו של משה רבנו.

הנצי"ב בפירושו לתורה אומר, שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל כיצד יש לבקש מהקב"ה גשם בזמן בצורת - הזקן שבחבורה אומר דברי כיבושין ומוסר והציבור עומד בתפילה . כל סדרי התפילות והתעניות בזמן עצירת גשמים מפורטים במסכת 'תענית'.

כיון שבארץ ישראל "למטר השמים תשתה מים" ועיניהם של ישראל תמיד לשמים בצפייה לגשם, היה צריך משה רבנו  להדגים להם כיצד מתפללים ומתחננים לה' בשביל הגשם. אך כיון שבני ישראל הכעיסו אותו בא לכלל טעות, היכה בסלע ויצאו מים.

לכתחילה משה רבנו היה צריך ללמדם להתפלל והמים היו אמורים לבוא בצורה טבעית, על ידי גשמים או על ידי התגברות נחל כלשהו, ובכל אופן לא על ידי הכאה בסלע. בשל טעות זו נגזר על משה רבנו שלא יכנס לארץ.

הנהגתו של משה רבנו היתה למעלה מן הטבע – "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", אך עם ישראל רצה הנהגה בדרך הטבע, ולכן הם גם שלחו את המרגלים. אילו ההנהגה היתה בדרכו של משה, לא היו זקוקים כלל לאמצעי מלחמה, אך הם לא רצו לחיות במתח רוחני כל כך גבוה, ולכן מידי פעם התלוננו בני ישראל "למה העליתונו מארץ מצרים" לספירה גבוהה כל כך, שקשה לנו לעמוד בה. משום כך לא זכו שמשה רבנו ינהיג אותם בארץ ישראל.

בדורנו אנו זקוקים ביותר להרבות בתפילה וזעקה לנוכח המצב הקשה בו נתון עמנו, מאויבינו מבחוץ והחלושים מבית. והלוואי שנתאמץ בתפילה לבטל את הגזירות והשם ישמע את קולנו ויוציאנו למרחב במהרה בימינו.

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 

 


דברים לפרשת קרח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


  

 

פרשת קורח עוסקת באחד התיאורים הקשים והלא נעימים שבהתנהגות דור המדבר. רבי יהודה הלוי אומר 'אשרי מי שחטאיו ספורים'. לדור המדבר לא היו הרבה מעידות, אך למעידות המועטות שלהם היו השלכות שלא הצטמצמו רק לדורם אלא לדורות עולם, כמו חטא העגל וחטא המרגלים שקראנו בפרשת שלח לך.

 

בדרך כלל המעידות היו בטענות כלפי ההנהגה האלוקית על הקשיים בדרך ממצרים לארץ ישראל -  "למה העליתנו ממצרים". בפרשת קורח עיקר הקפידה הייתה כנגד משה ואהרון. הם טענו נגד משה "כי תשתרר עלינו גם השתרר", דבר שהיה שקר מוחלט, שהרי התורה העידה על משה רבנו שהוא איש עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אלא, כשלאדם יש נגיעה הוא יכול גם לשקר בריש גלי.

 

למעשה, המחלוקת הזאת הייתה אמורה לפרוץ כשהחליפו הלווים את מקומם של הבכורות  בעבודת המקדש כאשר חנו בהר סיני ולא כאן לאחר שעברו כמה מסעות מהר סיני. מדוע בחר קרח את העיתוי דווקא עכשיו? מסביר הרמב"ן, אכן סיבת המחלוקת היתה כבר קודם, אלא שעדיין קורח לא מצא מקום בלבבו לחלוק על משה והרגיש שהציבור לא יגרר אחריו. מי יאמין לקרח לאחר שמשה רבנו התפלל על עם ישראל בחטא העגל שלא יענשו ובזכותו הקב"ה סלח להם ונבנה המשכן ושרתה השכינה.

קרח המתין להזדמנות שבאה לו לאחר חטא המרגלים שנגזרה עליהם הגזירה שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר והייתה בלב העם מרירות על משה. הוא ניצל את שעת הכושר לחלוק על משה אפילו בדברים שקרו בעבר.

חז"ל גילו ששורש הבעיה היה לא מתוך שהם היו באמת 'ליבראלים' ולא מתוך דאגה לכך שהעבודה תחזור לבכורי ישראל ותהיה נחלת כלל ישראל, אלא הייתה כאן נגיעה אישית. קרח חשב שהוא צריך להיות ראש הלווים, אך אם יטען טענה כזאת על עצמו מי פתי ישמע לו, לכן בא במסווה של דאגה לכלל ישראל וחלק על הכהונה. כלפי חוץ הוא משתמש בטיעונים שבנקל יגררו וימשכו את העם אחריו כמו שוויון - 'כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו' (יש להבין, להבדיל מהיום, שענייני ממון והנאות העולם הזה תופסים מקום מרכזי ועל ידם מפתים את ההמונים, באותו דור, הנושאים הרוחניים משכו את הציבור והעניין של קרבת אלוקים תפס מקום מרכזי). כאן חז"ל לימדו אותנו שנגיעה אישית יכולה להעביר את האדם על דעתו, על ישרותו ועל צדקותו.

 

מפרשה זו אנו לומדים לדורות, שבכל מקום שיש בחירות להנהגת הציבור, למרות שהנואמים בעלי כשרון רטורי רב, והם מדברים גבוהה גבוהה על שוויון וצדק חברתי, יש לדעת מהו המניע העיקרי שלהם, האם לא כבודם או קידומם האישי גורם, וכל הדיבורים משמשים רק  עילה.

צריך תמיד לבחון את האדם שרוצה להיות מנהיג ציבור אם הוא אמין, אם יש בו ישרות, אם יש לו יחסי אנוש תקינים, והאם הוא באמת ראוי להנהיג את כלל ישראל. אם עם ישראל ידע  כלל זה ויבחר אנשים מתאימים בעלי כישורים אלו, ממילא הנהגת הציבור תהיה נאותה ונקיה מנגיעות אישיות ותפעל לטובת הציבור באמת.

 

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

 

 


דברים לפרשת שלח לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


          

 

הנושא המרכזי בפרשתנו עוסק בשילוח המרגלים לתור את הארץ. המפרשים שואלים מדוע היה צריך כלל לשלוח מרגלים, הרי הקדוש ברוך הוא צוה אותם לבוא לרשת את הארץ?

אלא שאם עם ישראל היה נכנס לארץ בדרגה הגבוהה של 'מוליך לימין משה תפארת עוזמו' שזו היא הנהגה מעל הטבע, אכן לא היו צריכים את המרגלים, אך הם ידעו שהם במדרגה נמוכה יותר והם נכנסים בדרך הטבע, לכן נהגו בדרך הטבע ושלחו מרגלים.

מטרת המרגלים לא היתה לברר שאלה מדינית האם כדאי להכנס לארץ, אלא מה היא הדרך המתאימה מבחינה צבאית לכיבוש הארץ, כפי שבצבא ישנן סיירות ההולכות לפני הגדוד ע"מ להורות את הדרך המתאימה ביותר לגדוד. אבל המרגלים מצד עצמם הוסיפו "אפס כי עז העם היושב בארץ", כלומר, אנחנו לא מסוגלים לעמוד במערכה ולכבוש את הארץ. יכול להיות שהערכתם המציאותית לא היתה טעות. הם עשו חישוב שעם ישראל שזה עתה יצא ממצרים, לא יוכל לעמוד נגד שבעה עמים מבוצרים עם שכירי חרב ובני ענק.

כלב בן יפונה שהלך ונשטתח על קברי אבות רצה להפריך את התזה של עשרת המרגלים. הוא בא לשאוב כוח מאברהם אבינו. הארץ הובטחה לאברהם אבינו, וכשהוא בא ארצה, היא לא היתה שוממה אלא מיושבת על ידי עמים שונים, ומלחמה היתה נתושה בין בני שם לבני חם על השליטה באיזור. כשנח חילק את היבשות בין בניו, את איזור ארץ ישראל הוא נתן לשם ואת אפריקה נתן לחם. בני חם כנראה לא הסתפקו ביבשת שניתנה להם, ורצו לחלוש על מזרח התיכון המשמש כצומת דרכים לשלושת היבשות. אברהם אבינו כשהגיע ארצה, היה יכול לשאול את עצמו איך יתכן שהארץ הזו תהיה לזרעי? לא רק שאין לי בנים, אפילו אם יהיו לי, יש כבר שני שבטים שנלחמים לכבוש את הארץ הזו? אך אברהם אבינו נשאר באמונתו שההבטחה תתקיים.

לכן הלך כלב בין יפונה להשתטח על קיברו של אבי האומה בחברון שלו הובטחה לו הארץ, ואמר לחבריו, שאע"פ שבדרך הטבע קשה לראות מוצא איך נעמוד מול המסות האלה, אך מי שיש לו אומץ וגבורה, ומי שיש לו בטחון גדול, יודע שאם הקדוש ברוך הוא מצוה משמע שאנו מסוגלים לעשות זאת, רק יש להתאמץ.

כלב יצא מתוך הנחה כמו שאברהם אבינו האמין שההבטחה האלוקית תתקיים נגד כל הסיכויים, גם בזמנינו, אם משה רבינו אומר לנו "וירשתם אותה וישבתם אותה" ו"עלה רש", משמע שאנחנו מסוגלים, רק שעלינו להתאמץ. לכן כלב הכריז "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". הוא לא אמר 'אנחנו ניכנס' 'אנחנו נלך', אלא "עלה נעלה" - עליה על גבי עליה.

כך גם לדורות, בדרך הטבע קשה לראות מוצא מהסבך המדיני והביטחוני בו אנחנו נמצאים היום. יש הערכות כאלה ואחרות, אך יכול להיות שבדרך הטבע אין מוצא. רק מי שיש לו עומק אמונה יודע שאם הקדוש ברוך הוא מצוה עלינו, משמע שאנו מסוגלים, רק אנחנו צריכים להשתדל. אם עם ישראל כולו היה רוצה שארץ ישראל תהיה כולה אך ורק בידי עם ישראל, ממילא גם אומות העולם היו משלימות עם זה, ולא היינו מתבהלים מכל מה שהמחבלים ושליטיהם הרודנים מסביב מתנכלים לעם ישראל.

עלינו מוטלת חובה להתחזק באמונתינו ולדעת שהארץ הזאת הובטחה רק לנו. אם אנחנו נעשה את המוטל עלינו, תהיה לנו סיעתא דשמיא ונזכה לרשת את הארץ על כל מרחביה.

 

 

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 


דברים לפרשת בהעלותך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א, ופרסום על תוכנית לימודים חדשה בירושלים ללימוד עיון אליבא דהלכתא, בהכוונת הרב ליאור שליט"א


             

 

פרשתנו עוסקת בתאור מהלכי עם ישראל במדבר, ומתמקדת בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים. בשנה זו החל המסע הראשון לכיוון ארץ ישראל, ביום כ' לחודש אייר.

לפני כל מסע היה משה רבנו אומר 'קומה ה' ויפוצו אויבך' , וכשנחו היה אומר 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל'.

חז"ל אומרים ששני פסוקים אלו, שתחילתם 'ויהי בנסוע הארון' 'ובנחה יאמר', לא כתובים במקום שבו  היו צריכים להיכתב, שהרי לפני כן כתוב בפרשה 'ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים'. דבר נוסף המיוחד בפסוקים אלו, שהם מתוחמים בספר התורה ע"י נ' הפוכה, לומר שאין זה מקומה של הפרשה, אלא שנכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, שלא תהיינה שתי פורעניות סמוכות בתורה, ולא יראה כאילו עם ישראל נשתרש בחטא. יש מחלוקת בין הראשונים מהן שתי הפורענויות, אך לכל שיטה כדאית לה היו כאן חולשות.

נשאלת השאלה: מדוע השתמשה התורה דווקא בהיפוכי האות נ' ? ניתן להסביר זאת על פי מאמר במסכת 'ברכות'. בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים את המזמור 'אשרי', שבנוי  לפי סדר הא"ב, ומורה על החוקיות שישנה בעולם. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בפסוק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון' , המראה שההשגחה האלוקית מספקת מזון למיליארדי נבראים בכל העולם כולו, אע"פ שכל אחד אוכל בשעה אחרת ומזון אחר שנותן לו את החיות. במזמור זה אין פסוק המתחיל באות נ' , מפני שהיא מסמלת את נפילתו של עם ישראל. כך גם נאמר בנביא 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'.

זה ההסבר גם לאותיות נ' ההפוכות. הנפילה, הגלות, המצב הקשה בו עם ישראל נמצא, הוא מצב זמני וחולף. אנחנו מאמינים שהתחילה הגאולה השלישית ועם ישראל חוזר לארצו. כל דבר שאינו במקומו הטבעי, מוכרח בסופו של דבר להתיישר ולהתייצב במקומו.

התורה רמזה לנו שנפילתם של ישראל, כפי שהיה בלכתם במדבר ובמשך הדורות, אינו מצב טבעי שישאר לנצח, אלא עם ישראל יספוג את הייסורים שיזככו אותו, והוא יתרומם וישוב בתשובה.

מה אנו למדים מכך לדורנו?

לפעמים אדם יכול ליפול בייאוש , כשהוא רואה מעידות קשות בהנהגת המדינה, במערכת החינוך, בהתנהגות החברה ועוד. מי שאינו מאמין בחוסנו הפנימי של עם ישראל, עלול ליפול ח"ו בחולשת הדעת ולחשוב שכך יהיה לעולם, ומי יודע לאן עוד עתידים אנו להידרדר. לכן באה התורה האלוקית לרמוז לנו, שמעידתם ונפילתם של ישראל הן תופעות זמניות וחולפות. אנו מאמינים שהקב"ה בחר בעם ישראל שבשורשו הוא טוב, ונפילותיו  וחטאיו נגרמים ע"י משפיעים חיצוניים מאומות העולם, שיש  חלשים מבני עמנו שנגררים אחר פיתויים אלו. אולם לבסוף עם ישראל יתיישר, כמו שהאות נ' ההפוכה היא במצב לא טבעי שלא יכול להמשך לעולם. התורה עצמה הבטיחה שעם ישראל ישוב בתשובה, ואף הרמב"ם כתב זאת להלכה בהלכות תשובה, ומה שהרמב"ם מביא להלכה - כך יהיה. לכן אל ייפול לב המאמין גם כשהוא רואה חולשות גדולות. ההתעלות תבוא מהציבור למטה, ואז עם ישראל יתעורר ויכיר את ערכו, יכיר בקישורו לארצו, ומתוך כך גם יבוא להכרת אלוקי ישראל ולהדבקות בתורת ישראל.

יהי רצון שמהלכים אלו יבואו במידת הרחמים ולא במידת הדין, ונזכה לכך בקרוב בימינו, אמן.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.