דברים לפרשת נשא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

פרשתנו מדברת בעיקר על חנוכת המשכן. לאחר מנין השבטים ואופן חנייתם סביב המשכן, ולאחר בחירתם של הכהנים והלווים לסדר עבודתם, בא הצווי האלוקי על הכהנים, שמלבד עבודתם במשכן חלה עליהם גם מצוות ברכת כהנים.  המצווה היא שהכהנים יברכו את עם ישראל בכל יום, ולפי בעל ספר 'חרדים' יש גם מצווה על עם ישראל להתברך. הרמב"ם בהלכות תפילה כותב, שאדם יכול לשאול את עצמו : מה התועלת בברכה, שהרי אף כהן עם הארץ מברך ? אלא שכך קבעה ההשגחה האלוקית, שהברכה האלוקית תחול על ידי דיבורו של הכהן אפילו אם כלפי חוץ הוא אינו במעלה גבוהה, כיון ששורש נשמתו מאהרון הכהן, שקדושתו  מראשית הבריאה בה נקבע שהוא המיועד לעבודה, וכך תחול הברכה על עם ישראל.

יש שלושה פסוקים שהם ברכת כהנים : הפסוק הראשון  "יברכך ה' וישמרך". הדיבור של הכהן פועל שהקב"ה ישפיע שפע ברכה. הפסוק נאמר בלשון יחיד, מפני שכל אדם מישראל זקוק לברכה במצב בו הוא נמצא - סוחר זקוק לברכה שיצליח במסחרו, חקלאי זקוק לברכה של גשם ושלא יפגע היבול, ואף הלומד תורה זקוק לברכה בלימודו  ולא פחות מכך שלא ישכח את לימודו.

אחר כך בא שפע הברכה - "יאר ה' פניו אליך". דהיינו, שתהיה ניכרת השגחת ה' עליך, שהכל בא ממאור פניו של הקב"ה. "ויחנך" - זו הבטחה אלוקית שאדם במדרגה כזו, שתפילתו תתקבל בשמיים.

והסיום - "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". כאן המילה 'פניו' אינה מתפרשת  במובן של הכרה בהשגחת ה', אלא שהמידות שהקב"ה מתנהג בהם עם האדם הן בהתאם למעשיו, כמאמר הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כלומר,  ה' ישא פניו אליך בהתאם לפנים שלך.

כאמור,מצווה על הכהנים לברך כל יום את עם ישראל. הרמ"א כותב שבחוץ לארץ נהגו לברך רק במוסף של המועדים. ההסברים לכך קשים. אחד מהם הוא, שכאשר הכהנים מברכים את עם ישראל, עליהם להיות שרויים בשמחה, והרי המצאות בחוץ לארץ היא בדרך כלל בעיצבון ובחוסר שמחה. כך גם כותב ה'אור החיים' הקדוש  על הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ", שאין 'והיה' אלא לשון שמחה, ואין שמחה כישיבה בארץ ישראל. בארץ ישראל אפשר להגיע לדרגה אמיתית של שמחה, וכאשר הכהנים מרוממים בדרגה כזו הם יכולים לברך את עם ישראל,  מה שאין כן בחו"ל .

לצערנו הרב יש עדיין מקומות אחדים בארץ שבהם הכהנים נוהגים לברך רק בשבת, ולא בכל יום. על הציבור להקפיד שאם יש בתוכו כוהנים עליהם לברך בכל יום.

יהי רצון, שבזכות ברכת הכהנים כל אחד מהציבור יצליח במעשיו - אנשי מסחר יצליחו במסחרם, אנשי מלחמה יצליחו במלחמתם, אנשי לימוד יצליחו בלימודם, וברכת ה' תהיה ניכרת על כל אחד ואחד באשר הוא.

 

 

 

 

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 


דברים לפרשת במדבר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

פרשת 'במדבר' נקראת תמיד סמוך לחג השבועות. ההסבר על דרך הפשט הוא, כדי להפריד בין הקללות הכתובות בפרשת 'בחוקותי' לבין החג. אלא שיש הסבר יותר פנימי. חז"ל רצו להדגיש שהתורה ניתנה דווקא במדבר, כדי לרמוז לכך שאדם לא יכול לזכות בתורה אלא אם כן עושה את עצמו כמדבר. בפרשת 'במדבר' אנו רואים את גדולתו של דור המדבר, את חנייתם במחנות לארבע רוחות השמים, כהנים לויים וישראלים. זו המתכונת שבה יכולה השכינה, ששרתה בהר סיני, לשרות בזעיר אנפין בחביון עוז גם על מחנה ישראל.

מתן תורה הוא האירוע החשוב והגדול ביותר שהתרחש בעולם לאחר בריאת שמים וארץ. עם שלם הועלה לדרגת הנבואה ושמע דברי אלוקים חיים. מי שמאמין שהעולם נברא, ודאי מאמין גם בנבואה. לפי הרמב"ן, עם ישראל כולו הועלה לדרגת הנבואה ושמע את שתי הדיברות הראשונות מהקב"ה. שאר הדיברות נאמרו על ידי משה, מפני שלא היה ביכולתם לספוג את עוצמת ההתרוממות והדבקות באלוקים חיים, כמו שאמרו "אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמועַ אֶת קוֹל ה' אֱלוקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ".

כשנדקדק נראה שבשתי הדברות הראשונות הניסוח הוא בלשון מדבר: "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". לעומת זאת הדיבר השלישי אומר "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", ולא בלשון מדבר - לא תשא את שמי לשוא. משה רבנו מדבר בגוף שלישי, משום שאת שתי הדברות הראשונות בני ישראל השיגו בעצמם במראות הנבואה, ואילו שאר הדברות נאמרו על ידי משה.

את שתי הדברות הראשונות -  מציאות ה' ואחדותו, שאין שניים ואין אמא ילד ורוח הקודש - הם השיגו בעצמם.

יש לדעת שהנושאים הרוחניים הם מופשטים. אנו רואים רק את התגלמות הבורא בעולם, אך לא את המהות, מפני שאת מהות האלוק אפילו משה רבנו לא השיג. משה רבנו ביקש "הראני נא את כבודך", אך הקב"ה ענה לו "כי לא יראני האדם וחי" – אדם,שהוא קרוץ חומר ומוגבל בהשגתו, לא יכול להכיר במדעו האנושי את הבלתי תכליתי. לעומת זאת, את עצם העובדה שיש אלוק לעולם ויש בורא לעולם,  כל אחד יכול להבין, אם רק יפעיל את הגיונו הפשוט.

כך אומר גם הרמב"ם ב'מורה נבוכים', " 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום", וגם השכל האנושי מחייב להאמין בזה. אילו בני האדם היו מפעילים את ההגיון שלהם, ללא נגיעה וללא חולשות, כל אחד היה יכול להגיע להכרה שיש בורא לעולם. הרי לא יתכן שדבר נפלא כל כך כמו הבריאה- החוקיות שיש בה, והחכמה שטמונה בה -  כל אלה נתהוו במקרה ! רק כסיל גמור יכול לומר זאת.

אך בכל זאת אנו רואים שיש הרבה שטועים בכך, מכוח הבחירה שהקב"ה נתן באדם, שהוא יכול לטעות עד כדי כך, כדברי הגמרא על הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" - שיודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו. צריך לכך עזות גדולה מאוד.

הרמב"ם והרמב"ן אומרים שלא מספיק שאדם יספוג את האמונה בבורא מהוריו וממוריו, אלא צריך שיתברר לו ושיבין שלא יתכן שהעולם הוא ללא מנהיג והכל מתנהל במקריות. לכן כותב הרמב"ם, שאדם צריך "לידע" שיש בורא לעולם ולא רק להאמין.

מרן הרב זצ"ל אומר שכל הטעויות שיש בעולם, בכל התחומים, נובעות מהטעות היסודית באמונה. אם טועים בדבר בסיסי כל כך ולא מבינים שיש בורא לעולם, אין תימה שטועים בדברים פחות בסיסיים. לכן חשוב מאד ללמוד ענינים אלו שיש להם השלכה לתחומים רבים.

דורנו צריך להכיר ולהתבונן במציאות באופן אמיתי, ועל בני עמנו לדעת שיש לנו ארץ מיוחדת השייכת אך ורק לנו, וכי יש לנו אלוקי ישראל ויש לנו תורת ישראל. העולם כולו משווע לכך, שהישועה תבוא באמצעות עם ישראל. העולם שקוע בחומרנות ובבערות, ולמרות שמבחינה טכנולוגית ומדעית יש התקדמות עצומה, הרי בעניני רוח, תיקון האדם, מידותיו והתנהגותו,לא ניתן לומר שהיום האדם טוב יותר מאשר לפני אלף שנה. לכן צריך לומר שהתיקון צריך להיות ביסוד, באמונה שיש בורא לעולם, שיש שכר ועונש ויש תורה מן השמים.

אם עם ישראל כולו יתנהג לאורה של תורת ישראל, אין ספק שהדבר יקרין גם על אומות העולם, כפי שאומר הנביא, שעם ישראל צריך להיות "לברית עם לאור גויים". האלימות ושפיכות הדמים בעולם הרחב נובעת חלקית משום שאנחנו לא מתקנים את מה שצריך. אנו צריכים להיות "אור לגויים" לא רק בהמצאות טכנולוגיות, אלא בתיקון האדם- במידות, בהנהגה נכונה ובהשקפה אמיתית.

יהי רצון, שמתוך יום מתן תורה נתרומם כולנו ונפיק את הלקחים ונתקן את עצמנו, ומתוך כך את העולם כולו, במהרה בימינו ובמידת הרחמים.

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 

 

 

 


עליה להר הבית, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

דברים לפרשת בחוקותי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


'בחוקותי' היא הפרשה האחרונה בחומש ויקרא, והיא עוסקת בברית אשר כרת הקב"ה עם עם ישראל לאחר מתן תורה. הנושאים המרכזיים בברית הם שניים מתוך יסודות האמונה שמונה הרמב"ם : האמונה בשכר ועונש, והאמונה בהשגחה פרטית.

לאחר מעמד הר סיני אומר משה  לעם ישראל, שכל מה שעובר על כל אחד ואחד מישראל, ומכל שכן אירועים הקשורים לכלל ישראל, הכל מכוון בהתאם למעשיהם. לפיכך, כל  הגלויות המלחמות והייסורים שעוברים על עם ישראל באים כתוצאה מהמעידות הרוחניות ומהחולשות שהתגלו בהם.

הרמב"ם בהלכות תענית כותב שעל כל צרה שבאה על הציבור יש מצווה לזעוק ולהריע, לגזור תענית ולהתפלל, לפשפש במעשים ולהתבונן מדוע באה הצרה, כדי לתקן את המעוות. הרמב"ם מדגיש שאם חושבים שהצרות הן נוהג שבעולם, הקב"ה מעניש על עצם המחשבה הזו, כפי שכתוב בתוכחה "ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי". כלומר, הקב"ה אומר לישראל, שאם יחשבו שהעונש שבא עליהם (כגון: צונאמי, רעידת האדמה או טרור) הוא במקרה ולא בכוונת מכוון, מחשבה כזו מביאה עונש נוסף.

כל התוכחות הכתובות בפרשת 'בחוקותי' התקיימו בחורבן בית ראשון. שבעים השנים של החורבן היו כנגד שבעים השמיטות שישראל ביטלו בהיותם בארצם - מדה כנגד מדה.

ואולם, בסופו של דבר אנו מבינים שכל הצרות והייסורים באים עלינו לא כנקמה אלא כדי לעורר את כולנו לתשובה.

מכאן אנו לומדים יסוד חשוב בעניין ההשגחה גם לתקופתנו. בל נחשוב שהאיומים על עם ישראל מהרשעים שבצפון ומהמחבלים שמסביב באו עלינו במקרה, אלא שהכל נובע מחולשותינו. כמובן אין הכוונה לסנגר על המחבלים, אלא לנסות לתקן את הדרוש אצלנו, כדי להסיר את הקטרוג על העם היושב בציון. יש חלקים בעם, שעניין קדושת החיים הלאומיים וקדושת חיי הפרט, ומכל שכן קדושת הכלל, לא מוטבע בהם כלל, וכל שאיפתם היא להיות ככל הגויים. לצערנו הרב, יש גם הלהוטים להסגיר חבלי ארץ לידי המחבלים, ואינם מבינים את גודל האיסור של הסגרת חבלי ארץ לגויים, שהוא המשך חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה. אין ספק שזו אחת הסיבות העיקריות שבגינה אנו סובלים מהמחבלים מקרוב ומאיומים של הרשעים מרחוק.

עם ישראל צריך לשוב בתשובה ולבחון האם התנהגותו תואמת את הדרכת תורת ישראל. אין ספק שאם יחזרו בתשובה, יסורו כל הצרות והאיומים שאנו שרויים בהם. אין אנו יודעים איך בדיוק ההשגחה האלוקית תעשה זאת, אך ללא ספק כך יהיה.

כאשר עם ישראל הולך בדרכה של התורה, יש שפע כלכלי, יש שלום ויש ביטחון. אולם כאשר הולכים ביהירות אחר שרירות הלב, אז באות הצרות כפי שאנו רואים היום. לצערנו, אנו עדים להפקרות ולהידרדרות בשמירה על חיי הזולת. כאשר נותנים לגיטימציה לחיי הפקרות שכרות והוללות, בל נתפלא שאלו הן התוצאות, והציבור כולו משלם את המחיר. הפתרון אינו בהגברת השמירה אלא בחינוך על פי דרכה של תורה.

יהי רצון שעם ישראל יתעורר לגאולתו, ונזכה לראות בקרוב בישועת ה' על עמו ועל נחלתו.

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

 


לפרשת בהר, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


עניינה המרכזי של פרשתנו הוא מצוות השמיטה, שבה אנו מצווים מן התורה להשבית בשנה השביעית את כל עבודת האדמה.

מבחינה רעיונית, למצווה זו יש אותה מטרה כמו זו של השבת. השבת פועלת על היחיד מישראל, ומטמיעה בו את הידיעה שה' ברא את העולם, ויש יום אחד שהוא כולו לה'. כך בשמיטה, האומה בכללה מתפנה מעיסוקי היום יום, ובעיקר מעבודת האדמה  שהיתה עיקר עיסוקו של עם ישראל, ואז מתפנים ללימוד תורה – 'שנת השתלמות'.

לדעת רוב הפוסקים, חיובה של מצווה זו בזמננו הוא מדרבנן, מפני שהיא תלויה ביובל הנוהג לכל השיטות  רק בזמן שרוב ישראל בארץ,  וכאשר אין רוב ישראל בארץ אין היובל נוהג וממילא גם השביעית בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן.

פולמוס השמיטה התחיל לפני למעלה ממאה שנה סביב 'היתר המכירה' של הקרקע לגוי, כדי להפקיע ממנה את קדושת שביעית ולאפשר את המשך קיומן הכלכלי של המושבות שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. על אף שהמכירה אינה האידיאל, בהתחשב במצב, פסקו גדולי ישראל שמועילה המכירה כדי להפקיע את הקדושה, בזמננו ששביעית מדרבנן.

מאז, מדי שמיטה נאלצת הרבנות להמשיך את היתר המכירה, מכיון שהמדינה נתונה במידה מסויימת בחרם כלכלי מן המדינות שמסביבה ויש קושי לייבא פרות וירקות.

כמובן כל זה אילוץ, ובע"ה כשנזכה לעוצמה כלכלית שתאפשר להשבית את כל החקלאות לשנה שלמה בלי לפגוע בקיומה של החקלאות בארץ, כולל תכנון של מניעת נזקים בשל ביטול חוזים מחוץ לארץ, נקיים את מצוות השמיטה ככתבה וכלשונה.

השביעית תופסת גם מקום מבחינה ערכית. חז"ל דרשו שבשל ביטול מצוות שביעית עם ישראל נענש, וסברו  ששבעים שנות גלות בבל היו כנגד שבעים שמיטות שביטלו בהיותם בארץ. השביעית טומנת בחובה מהלכים ששייכים לקיומה של האומה בארץ. לכן, חקלאי שיכול לשמור שביעית כהלכתה גם בזמננו – קדוש יאמר לו, אך הציבור באופן כללי עדיין נאלץ להשתמש בהיתר המכירה.

יהי רצון שנזכה שעם ישראל בהמוניו יחזור לארץ, ומצווה זו תוכל להתקיים בארץ מן התורה ולא רק מדרבנן. אז גם נוכל לקיים כראוי את המצוות הקשורות לתרומות ומעשרות, שגם אותן מתנה הרמב"ם ב'רוב יושביה עליה',  ונשב לבטח בארצנו.

 

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

 


דברים לפרשת אמור, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א



 

ספר 'ויקרא' כולו נקרא בשם 'תורת כהנים'. כפי שעל ספר 'שמות' יש מכילתא, כך על ספר 'ויקרא' יש מדרש הלכה שנקרא 'תורת כהנים', שעיקרו עוסק בעבודת הכהנים והקרבנות, בבגדי הכהונה, בבעלי מום ובשאר דיני הכהנים.


התורה שואפת לחיי נצח, ואחד מי"ג עיקרי האמונה הוא תחיית המתים. לפי המקובלים, לאחר תחיית המתים החיים יהיו נצחיים, למרות שהם שייכים לחומר. פרשת 'אמור' פותחת בצווי על הכהנים להינזר מטומאה, אך מתירה להם להיטמא לאחד משבעת הקרובים, מפני שהדרישה שלא להיטמא להם נוגדת את הטבע האנושי. אמנם לגבי הכהן הגדול, שהוא שליח של כלל ישראל, התורה כותבת "ומן המקדש לא יצא", שאפילו אם אביו או אמו הקרובים אליו ביותר נפטרו, עליו להמשיך בעבודתו כרגיל. בפרשת 'שמיני' קראנו שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש", מכיוון שמשה רבנו חשב שלכל הבנים יש גדר של כהן גדול והם צריכים להמשיך אפילו לאכול קדשים, אף  שבסופו של דבר אהרן צדק ואין להם גדר כזה.


מכל מקום, מהאיסור של הכהן הגדול להיטמא אנו לומדים ששליח של כלל ישראל מסוגל להגיע למדרגה עילאית, להבליג עלי יגונו הפרטי, ולהמשיך לשרת את כלל ישראל באותה מדרגה רוחנית גבוהה תוך ביטול עצמיותו הפרטית. אדם עצוב אינו ראוי להראות בפני המלך, לכן הכהן הגדול צריך להמשיך את העבודה עם כל השמחה והרגש שבה.


בהמשך הפרשה כתובה מצוות קידוש ה', שהיא אחת המצוות החשובות, ולפיה לפעמים אדם חייב למסור את נפשו למען אמונתו. יחד עם ה'עשה' הזה יש גם 'לא תעשה' של "לא תחללו את שם קדשי". לאיסורי תורה יש בד"כ גדרים ברורים, כגון אדם הכותב בשבת חייב רק אם כתב שתי אותיות, וכן בכל מלאכות שבת. אולם לחילול ה' אין גדר הלכתי ברור, מפני שכל התנהגות של אדם שומר תורה ומצוות המתפרשת בעיני הרואים כזלזול בתורה, למרות שמצד האמת אין בה איסור, יש בה חילול ה'. כך גם מספרת הגמרא על ר' יוחנן, שאם היה הולך ד' אמות בלי תפילין ובלי תורה היה בזה חילול ה', למרות שאצל אדם אחר אין דבר זה נחשב כזלזול בתורה ובמצוות.

על כן זהירות גדולה נדרשת מנושא תפקיד תורני, וכל אדם לפי דרגתו, שהתנהגותו תהיה בהתאם למעמד. אם אדם כזה ח"ו מזלזל בעצמו או מזלזל בתורה ובמצוות, בנוסף לעבירה שהוא עובר, הוא עובר גם  על איסור של חילול ה', שהוא עבירה חמורה ביותר שאין לה כפרה בעולם הזה. כפי שהגמ' אומרת במסכת 'יומא', וכן נפסק ברמב"ם, יש חילוק באופן הכפרה בין מקרה שאדם עבר על 'עשה' או על 'לא תעשה' או על מצווה שיש בה מיתת בית דין, לבין מקרה בו אדם חילל את ה', שבמקרה זה אפילו אם עבר יום הכיפורים וקיבל עליו ייסורים, עד יום מותו לא מתכפר לו. זה היה חטאם של המרגלים, שאע"פ שאח"כ המעפילים אמרו "הננו ועלינו", לא הועילה להם התשובה. בבכי שלהם היה משום חילול ה', ולכן רק במיתתם נתכפר להם.

                                                                                                                                   

יהי רצון שנזכה להיות מקדשי שם שמים ולא חלילה ההיפך מזה.

 

 

 

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------