פרשת אחרי מות - קדושים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בס"ד

פרשת אחרי מות - קדושים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.

צרפנו קישור לשיעור של הרב מלפני מספר שנים לקראת יום העצמאות :

האם לומר הלל ביום העצמאות??? שיעורו של הגר"ד ליאור. חובה לראות!!! לחצו כאן!!

 

מלשון הפסוק "דבר אל כל עדת בני ישראל... קדושים תהיו" לומדים חז"ל שפרשה זאת נאמרה ב'הקהל'. בדרך כלל את רוב הדברים היה משה רבנו אומר לזקנים והם היו מעבירים הלאה, עד שהגיעו גם לנשים. אך ישנן כמה פרשיות מיוחדות בתורה, שבהן משה רבנו כינס את כולם, אנשים ונשים, ואמר בפניהם את הדברים.

פרשת 'קדושים' היא תקציר של ההדרכות בענייני ההנהגה שבין אדם לחברו, שהן הבסיס של חיי החברה. אמנם גם פרשת 'משפטים' נאמרה לכולם, אך הדגש בה הוא על הימנעות מלהזיק לאחר. בפרשתנו הדגש הוא על הצד החיובי של עזרה לזולת, כגון מתנות עניים, בנוסף על לא לגנוב, לא לשקר, לא לכחש, לא להישבע, לא לעשוק ולא לגזול. יתרה מזאת, נאמרו כאן אפילו עניינים של דיבור כמו לא לקלל חרש, לא לתת מכשול לפני עיוור, לא לעמוד על דם רעך. כל ההדרכות האלו הן הנהגה נאותה כפי שראוי לבני אל חי שחיים ברמה מוסרית גבוהה, ולכן התורה פותחת בציווי "קדושים תהיו".

התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך". כידוע, התורה אינה מצווה את האדם לעשות דבר שהוא נגד הטבע, ולכן לכאורה אי אפשר לומר לאדם שיאהב את חברו כפי שהוא אוהב את עצמו, שהרי אדם קרוב לעצמו. לכן פירשו חז"ל על דרך השלילה – "מה דעלך סני לחברך לא תעביד" - מה שאינו מקובל עליך ואתה לא מרוצה בו אל תעשה לחברך. בסוף הפסוק כתוב "אני ה'" - אם אדם יוצא מתוך נקודת מוצא שכולם ברואיו של המקום, ממילא הוא יתייחס לכל אדם שנברא בצלם כפי שהתורה האלוקית מצווה.  אנשים שאינם מאמינים, וחושבים שהעולם נברא במקרה וכל חייהם במקרה, שום דבר לא מחייב אותם להתנהגות ישרה המתחשבת בזולת , כשאין ציווי אלוקי לכך.

עלינו לדעת שגם תיקון החברה צריך להיות ע"פ התורה ומעומק האמונה בציווי הקב"ה. אנו רואים בעינינו את התוצאות של הניסיונות לתקן את חיי החברה על בסיס אנושי גרידא מבלי מחשבה על "אני ה'". עם כל הרצון הטוב שיש, כאשר תיקונים חברתיים לא נובעים מתוך עומק האמונה, ברור לנו מראש שהם נועדו לכישלון. כפי שידוע, הקומוניזם קם על בסיס תיקון החברה ע"י שוויון לכל ונגד ניצול הזולת. התוצאה הייתה הפוכה, הם הביאו לניצול גדול ולחוסר שוויון. לעומת זאת, תורתנו מקיפה את כל תחומי החיים, כולל תיקונים חברתיים, אך בתנאי שהם יהיו נובעים מתוך עומק אמונה  כי "אני ה'"- רק אז החברה תתוקן.

יהי רצון שנדע ליישם את חוקי התורה בחיינו היום-יומיים, וע"י זה  נהיה עדה קדושה בדרגה גבוהה כפי שהתורה האלוקית דורשת מאיתנו, לטובתנו.

 

----------------------------------------------------------------------------------------------

 

 

 

▶ Show quoted text

דברים לפרשת תזריע - מצורע, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

 

רש"י מביא בשם המדרש את מאמרו של רבי שמלאי "כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף". בפרשת 'שמיני' התורה דיברה על טומאת בעלי חיים, שאדם הנוגע בבע"ח מתים נטמא ואסור לו להיכנס למקדש, ואם הוא כהן הוא אסור באכילת תרומה. בפרשת 'תזריע ומצורע' התורה מדברת על טומאת אדם, טומאת נידה, טומאת מצורע, ושאר הטומאות היוצאות מגופו.

כל דיני טומאת האדם מיוחדים לישראל ואינם שייכים באומות העולם. אדם מישראל, בשל מעלתו הרוחנית ובגלל שאיפתו לחיי נצח, כל דבר שהיה אפשרי שיהיו ממנו חיים או שיש בו הפסקת חיים - יש בו טומאה. היהדות כולה חותרת לקראת חיים.
אחד משלשה עשר עיקרי האמונה שלנו הוא האמונה בתחיית המתים, ולפי המקובלים לאחר תחיית המתים יחיו לעולם. המוות הוא הסיוט החמור והקשה ביותר, והוא יפסק לעולם, מפני שהשאיפה היא לחיי נצח. הכוהנים, מורי התורה בעם ישראל, צריכים להתעסק אך ורק עם חיות של תורה, ולכן עליהם להתרחק ממתים. במעמד הר סיני עם ישראל הגיע לדרגה בה היה יכול להשתחרר מהסיוט של המוות, אלא שהם חטאו בחטא העגל , ולכן נשארו במדרגה שבה היו.

במקום שיש הפסקת חיים - יש טומאה וממילא יש ריחוק מקדושה , כמו אכילת תרומה או כניסה למקדש.

באומות העולם אין מושג של קבלת טומאה, ויש אף דעה בתלמוד שמת גוי אינו מטמא (למרות שאנו לא פוסקים כך, אלא  רק שאינו מטמא באוהל) , והסיבה לכך היא שרק  במקום שיש נשמה קדושה, בהסתלקותה נכנסת רוח טומאה. 'אור החיים' הקדוש ממשיל זאת לשתי חביות, אחת שיש בה חצץ ואחת שיש בה דבש. כשירוקנו את החביות, זו שהיה בה חצץ תישאר ריקה, אך זו שהיה בה דבש תתמלא בשקצים ורמשים. כשיש הפסקת חיים או פגיעה בערך החיים בגופו ונשמתו של אדם מישראל, בגלל מעלתו וקדושתו, נדבקים בו כוחות הטומאה.
זהו מה שנאמר בהמשך "והתקדשתם והייתם קדושים". יש ענין לשאוף לקדושה ולטהרה , כדי שתשרה השכינה על עם ישראל. אולם כשיש דברים שמטמאים את האדם, אין מקום לגילוי שכינה.

כדי לזכות לגילוי שכינה ולהרמת קרן ישראל יש להקפיד בעניני הטהרה. אמנם בזמננו אין לנו אפשרות להיטהר מהטומאה החמורה של המת,  כפי שכותב הרמב"ם 'עד שיערה עלינו רוח ממרום', אך משאר טומאות ודאי שיש להיטהר מהן. אילו היה לנו אפר פרה אדומה, היינו יכולים להיטהר היום אף מטומאת מת. לעתיד לבוא, כשתתגלה הנבואה, נדע היכן הטמינו את כדי אפר הפרה ונוכל שוב להיטהר.

שאיפת היהדות היא לקדושה ולטהרה , כדי שהאדם מישראל יהיה משכן לשכינה, כמו שכתוב בפרשת 'תרומה'  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ליבו של כל אדם צריך להיהפך למשכן לקדושה, ולכן יש להתרחק מהטומאה, ובמיוחד הכוהנים שהם מורי התורה בעם ישראל.

יהי רצון שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של קדושה וטהרה , ונזכה לגילוי השכינה בקרוב בימינו.

 

 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברים לפסח, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בתחילת ההגדה מובאים ארבעה עשר הסימנים שעליהם מיוסד ליל הסדר, שהראשון שבהם הוא 'קדש'. בספרי המפרשים מוזכר שסימנים אלו מיוחסים לרש"י או לאחד מבעלי התוספות. גם במצוות התורה שבליל הסדר יש סדר , יש להקדים מצה למרור וכדומה, ומכאן למדו חז"ל שיש חשיבות לסדר, מה להקדים ומה לאחר.

המצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל, עוד לפני הציוויים שנוגעים לחג עצמו, היא קידוש החודש ועיבור השנה. מצווה זו מבליטה את חשיבותם וסגולתם של ישראל, בכך שיש להם  היכולת לקדש אפילו את הזמן שהוא 'הדק שבנבראים' (עפ"י הרמב"ן).משום כך גם בפסח אנו מתחילים את הלילה ב'קדש'. המילה 'קדש' מכילה בקרבה שני מובנים : א. קידוש היום על היין כמו בכל שבת.  ב. קידוש המעשים החומריים. זוהי אומנותם של ישראל, שגם ההתעסקות בעניני החומר, ואף השינה, מקבלים מימד של קדושה. הכל הוא חלק מגילוי כבוד ה' בעולם - גם בחומר. לאחר 'קדש' ,כשאנו יודעים שהכל קודש, אפשר להמשיך את הסדר הכולל אכילת מצה ואת הסעודה כולה.

באמירת ההלל שבהגדה אנחנו מפסיקים באמצע, דבר שבדרך כלל אין אנו עושים. בתחילה אנו אומרים שני פרקים, אח"כ סועדים, ולאחר הסעודה מסיימים את ההלל. הכוונה בזה היא להראות שאצלנו גם הסעודה  - אכילת המצה, אכילת קורבן הפסח ושאר דברים שמבליטים את גודל השגחת ה' עלינו - היא בבחינת הלל.

אם כן, 'קדש' מרמז על מטרתו של אדם מישראל ושל האומה כולה, לקדש את עצמו, לקדש את החיים, ובעיקר לרומם את כלל ישראל.

במצוות 'עשה' של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר אנו משתדלים לזכור את אירועי העבר, והכוונה הראשונה בזה היא להכיר בגודל השגחת ה' על עם ישראל.

'והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו'. הנצי"ב בפירושו להגדה מסביר שה'היא שעמדה' מכוונת להבטחה שנאמרה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך". זו הבטחה לעם ישראל שתמיד יחוש כמו גר כשימצא מחוץ לא"י, והיא זו ששמרה עליו במשך הגלות הקשה. כשירד יעקב אבינו  למצרים אמר "לגור בארץ באנו", מפני שלא רצה להפוך לאזרח בארץ מצרים. כך גם כל יהודי שנמצא בגולה צריך לדעת שהוא גר שם באופן זמני, ולא שייך לאותה ארץ ולאותו עם. אמנם מבחינה אזרחית עליו לשלם מיסים ולקיים את חוקי המדינה, אך מבחינת זיקתו הלאומית עליו לדעת שכל שהותו בגולה היא זמנית. כשעם ישראל נמצא בגולה ושואף להשתלב ולהיות תושב קבע שם, באה ההשגחה האלוקית ומעוררת את שנאת הגויים כלפי עם ישראל. בהסתכלות ראשונה נראה שהאנטישמיות היא שנאה עיוורת ללא כל הצדקה. אולם יש לראות בזה גם את המטרה האלוקית ,להזכיר לעם ישראל היושב בגולה שזו אינה מקומו ועליו לחזור לארץ ישראל, לפני שיאלץ לעשות זאת בעל כורחו. כל בעלי האמצעים צריכים להעביר את עסקיהם לארץ, להקים מפעלי תעשיה וחקלאות, ובכך גם תצטמצם מאד בעיית האבטלה, ועם ישראל יתבסס ויתחזק מבחינה כלכלית בארץ.

יהי רצון שעם ישראל יפיק את הלקחים מהאירועים האחרונים, ויחזור לכונן בארץ ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.

נאחל לכל אחינו בית ישראל, שיזכו לשאוב עוז ותעצומות מחג הפסח, ונזכה שבקרוב יתקיים מאמרם של חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל".

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

.

 

דברים לפרשת צו - שבת הגדול, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

שבת זו שלפני פסח נקראת בפי רבותינו 'שבת הגדול', מפני שבאותה שנה שבה יצאו ישראל ממצרים היום י' בניסן חל בשבת, וביום זה נצטוו להכין שה לבית אבות שה לבית. יציאת מצרים היתה ביום חמישי, והקרבן היה טעון ביקור ממומים ארבעה ימים - כל זאת כדי שעם ישראל יתעסק במצוות על מנת שיהיה ראוי לגאולה.

ה'טור' מסביר ששבת זו נקראת 'שבת הגדול' מפני הנס הגדול שנעשה אז. השכנים המצרים שאלו את עם ישראל למעשיהם  ומדוע הם לוקחים שה וקושרים אותו. ישראל ענו שהם נצטוו לקחתו ובעוד כמה ימים גם ישחטוהו. המצרים הקדמונים היו עובדים לכבש ולטלה, לכן שחיטת כבש במצרים באותו הזמן היתה מעשה שכרוך בסכנת נפשות. הנס הגדול היה,שהמצרים לא העזו לפגוע בעם ישראל. הם עברו כבר תשע מכות ונפל עליהם פחד מעם ישראל. נוסף על כך אנו רואים, שכאשר יש מסירות נפש של כלל ישראל לקיים מצווה כלשהי מתגלגלת זכות גדולה מאד, שעצם מציאותם של ישראל גורמת לכך שהגויים לא יעזו לפגוע בהם. זהו גם לימוד לדורות, שכאשר עם ישראל מגלה נחישות וזקיפות קומה, יש גם סייעתא דשמיא. הנכונות לקיום מצוות הבורא כשלעצמה מקנה את המעמד והזכות של זקיפות הקומה מול הגויים. עם ישראל כולו צריך לעמוד בתקיפות על כך שארץ ישראל שייכת לו, ולא יעלה על הדעת שנשיג איזו פיסת שלום אם נתקפל וניתן לאויבינו חבלי ארץ. המציאות מוכיחה את ההיפך, ככל שנותנים להם הם דורשים עוד ועוד ושלום אין.

חז"ל תקנו לקרוא ב'שבת הגדול' הפטרה מיוחדת העוסקת בגאולת ישראל. למרות שבדרך כלל יש קשר בין ההפטרה לפרשת השבוע, כאן (ובעוד מקומות) קבעו חז"ל  שהתוכן של היום גובר על הקשר בין הפרשה להפטרה. עניינה של 'שבת הגדול' הוא ההכנות לקראת יציאת מצרים. בהפטרת "וערבה לה'' אנו קוראים את דבריו של הנביא מלאכי על הגאולה העתידה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא". חלק מבשורת הגאולה הוא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". לפעמים יש מרידה, הבנים מורדים נגד המוסכמות של אבותיהם, והאבות לא מוצאים את הדרך אל הבנים שסטו מהדרך. לעתיד לבוא, כשתהיה התעוררות לתשובה, יחוברו העושר של העבר והקידמה של העתיד, והאבות והבנים יחזרו בתשובה. הנביא מלאכי בסיום נבואתו כותב "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" כדי להדגיש שתורתנו היא נצחית ולא משתנית לפי הרוחות הנושבות בעולם. אם עם ישראל יחזור בתשובה גם בדורנו, נזכה שאליהו הנביא יופיע בהקדם ויבשר על הגאולה, ונזכה לראות בגאולת ה' את עמנו ונחלתנו.

מהשבתות הללו נשאב את העוז והגבורה לקראת העתיד, ולא ניפול ביאוש וברפיון הדעת בגלל חולשות זמניות. בכל הדורות היו מצבים קשים לעם ישראל אך הוא התגבר עליהם, וכך בע"ה יהיה גם בדורנו .