דברים לפרשת תצוה - שבת זכור, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


מחר בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בנושא "פורים – פרזים ומוקפים", ב"בית הרב" ברח' הרב קוק 9 בירושלים.

הציבור מוזמן.

 

קדמונינו תיקנו לקרוא בחודש אדר ארבע פרשיות. פרשה ראשונה, שכבר קראנו, היא פרשת 'שקלים'. פרשה שניה קוראים אנו בשבת פרשת 'תצוה' והיא פרשת 'זכור', ולאחר מכן פרשת 'פרה' ופרשת 'החודש'.

פרשת 'זכור', לפי שיטת בעלי ה'תוספות', היא הפרשה היחידה שיש חיוב לקוראה מתוך הספר, ולא רק לזכור בלב את מה שעשה לנו עמלק.

עלינו להבין את גודל החשיבות וכובד המשקל שהתורה מייחדת לנושא זה. יש מצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ויש מצווה נוספת למחות את זכרו.

נשאלת השאלה : מפני מה בא ציווי זה, הרי במהלך הדורות עמים רבים התנכלו לעם ישראל, אולם על אף אחד מהם לא נצטווינו למחותו מתחת השמים

אלא, שמלחמות פורצות בדרך כלל בגלל מחלוקת על שליטה בשטח מסויים, או על מקורות כלכליים, או פעולות גמול על שהצד השני הרע להם וכדומה.

עמלק בא להתנגד לעם ישראל בצאתם ממצרים מבלי שהיתה לו אף אחת מהסיבות האלה. לעם ישראל לא היה שיג ושיח עם עמלק בדורות הקודמים - הם לא באו לרשת את ארצו של עמלק ואף פעם לא הרעו לו.

עמלק בא להתנגד לעצם עליית קרנם של ישראל, שאמורים לקבל את התורה שהיא המאור שבעולם. קבלת התורה מעידה שהבורא ברא את העולם למטרה מסויימת ועל האדם מוטלות חובות מסויימות. הבורא ברא את העולם וגם משגיח עליו, ומנהל בו שכר ועונש. עמלק שולל את הגישה הזאת , ודוגל בכך שכל מה שמגיע לאדם וכל מה שקורה בעולם הוא במקרה ולא בהכוונה ממקור עליון. עמלק רצה למחוק את עם ישראל מעל פני האדמה. משום כך בא הציווי לא רק למחות את אותה השתייכות גזעית לעמלק, אלא יותר מזה. גדולי המפרשים אומרים שהכוונה במצווה זו היא כלפי כל מי שמייצג את הרעיון של עמלק. כל עם שחורט על דגלו למחות את עם ישראל, כלומר מתנגד לייעוד שעם ישראל צריך להביא לעולם, הוא בבחינת עמלק. במשך הדורות  המאבק בעמלק מופיע בכל פעם כלפי עם אחר.

מובא בספרים, שמחיית עמלק היא על ידי הגברת הקדושה של עם ישראל בעולם.לפי הנאמר ב'שפת אמת', כל שמירת שבת כהלכתה  וכל הגברת הקדושה בעולם יש בהן מעין מחיית עמלק - מחיית התיזה וההשקפה שלהם ומחיית הדגל שלהם .

בדור הקודם עמלק התגלם באומה הגרמנית. אולם גם היום יש מדינה באזור הפרסי, שמכריזה בריש גלי על רצונה למחות את ישראל , אע"פ שעם ישראל אף פעם לא הרע להם ולא היה לו שום שיג ושיח איתם.

כמובן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שיש בידינו על מנת להתגונן. אבל לא פחות מזה, ואולי ביתר שאת, עלינו להגביר את הייחודיות של קדושת עם ישראל. עם ישראל צריך לדעת שהוא העם הנבחר,  לא  במובן השלילי  שאצל אומות העולם, שמשתלטים ומנצלים עמים אחרים, אלא באופן המחייב אותנו בתרי"ג מצוות, בפרישות ובקדושה. עלינו להבליט את האמונה האמיתית בתוכנו וממילא גם לעולם כולו.

כל השנאה שאנחנו חשים ועדים לה היום, לא תעלם על ידי ועידה כזו או אחרת או ע"י שיח כלשהו. אם עם ישראל לא ימלא את יעודו ואת שליחותו בעולם, השנאה תלך ותגבר. גלי השנאה באים לעורר את אלו מתוכנו שאינם מבינים את ההבדל המהותי בינינו ובן העמים האחרים. הגויים בפנימיותם מצפים שאנחנו נתקן את עצמנו ואת כל העולם כולו.

יהי רצון שנזכה עם קריאת פרשת 'זכור' למלא את ייעודנו בעולם, להיות בבחינת "והייתם לי סגולה מכל העמים", להבליט את הקדושה, את אהבת הצדק והיושר ואת האמונה בעולמנו. אם אנחנו נתקן את עצמנו ונקרין לעולם, ממילא יתוקן העולם כולו והגויים כולם ידעו להעריך את עם ישראל. העולם יבין שרק עם ישראל מסוגל לתת להם את קרן ההצלה מהחומרנות והתועבות שבהן הם שקועים.

נדע לנצל את שבת זו להתרוממות לספירה הרוחנית שלשמה נבראנו, ולהביא לעצמנו ולעולם כולו את האמת, הצדק והיושר. נזכה אי"ה כולנו לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו, בהתקיים הפסוק: "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 


דברים לפרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי, ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת. לא היו אז כל אותן שביתות מזיקות במשק שגורמות להפסדים של הפרט ושל הכלל, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.

 

דברים לפרשת משפטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשת משפטים נאמרה אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה, וכפי שחז"ל דרשו :'ואלה המשפטים', באה ו'  להוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני.

בפרשתנו מרוכזים כל הדינים שבין אדם לחברו, אשר אנו לומדים בסדר נזיקין.

ההגיון הפשוט אומר, שלאחר המעמד הנשגב והנורא בהר סיני, תעסוק התורה בדברים עליונים של דבקות באלקים חיים. אולם התורה האלוקית יורדת לתחום המעשי  שבין אדם לחברו, כגון עניני נזיקין וכו'. אכן חמורים הם ענינים אלו עד שאומרים בעלי 'התוספות', שאדם צריך להיות זהיר יותר שלא יזיק בהם מאשר שלא ינזק מהם.

אדם צריך להיזהר לא רק על רכושו וממונו של הזולת, אלא גם שלא יזיק את חברו בדיבור, כפי שדרשו חז"ל  'לא תשא שמע שוא' - אזהרה למקבל לשון הרע.  לפעמים נזקים נגרמים בגלל פגיעה בזולת או השפלה של הזולת, והם יותר חמורים מנזקים שנגרמים לממונו, מפני שנזק ממוני ניתן לשלם בכסף, ואילו פגיעה בדיבור אינה ניתנת לפיצוי .

התורה האלוקית עוסקת גם בתחום ההנהגתי, ומצווה 'אחרי רבים להטות' שמשמעותו שיש ללכת אחר הרוב, אך זאת רק בזמן שיש ספק ואדם לא יודע אם לנטות לכאן או לכאן – אומרת התורה האלוקית שיש להכריע לפי הרוב. גם  בהנהגות הציבור, אם רוב הציבור בוחר בדרך מסויימת והאדם הפרטי מסתפק - עליו ללכת אחר הרוב .

אולם  בזה ישנה מגבלה - 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', כלומר, כאשר אדם משוכנע שדבר מסויים הוא אמיתי והרוב מצדדים בַּשקר, התורה האלוקית מזהירה אותו מפני ההליכה אחרי הרבים לרעות, אע"פ שהם הרבים.

ומי קובע מהו רע? התורה עצמה קובעת מהו טוב ומהו רע. כל עיקרה של התורה הוא 'ועשית הישר והטוב' – עליך לרדוף אחר הצדק והיושר. עזרה וכבוד אמיתי לזולת - זהו טוב, אך מה שהפוך מזה ומנוגד לזה - הוא רע למרות שהרוב החליט כך. דמוקרטיה שבה הולכים אחר הרוב היא דבר יפה ונחמד, אך אם אין בה ערכי-על אמיתיים, היא יכולה להגיע למעשים מחרידים, וכבר היו דברים מעולם שהרוב החליט להשמיד את המיעוט. לכן באה התורה האלוקית לומר, שבזמן שיש לך ספק – לך אחר הרוב, אך בזמן שברור לך שהרוב טועה ועושה רע, נגד תורת ישראל, אסור לך ללכת אחר הרוב, גם אם בשל כך יבואו עליך ייסורים או קשיים אחרים.

אין ספק שאם עם ישראל היה הולך על פי הדרכתה של תורה, כל חיי האומה היו נראים לגמרי אחרת. לא היו אז כל אותן שביתות מזיקות במשק שגורמות להפסדים של הפרט ושל הכלל, וכל אורחות החיים בין אדם לחברו ובין הפרט לציבור היו טובים יותר.

אהבת הצדק והיושר בתחום הנהגת הציבור היא זו שתביא לנו את האושר. יהי רצון שעם ישראל ידע להפנים את הדברים ולהתנהג בהתאם להדרכתה של תורה, שהיא נצחית ואיננה משתנית בהתאם לזמנים.