Fwd: דברים לפרשת השבוע שופטים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מתחילת ספר דברים ועד פרשתנו משה רבנו מזהיר ומוכיח את הדור הנכנס לארץ שלא יחזרו על דברים שנכשלו בהם. הוא חוזר על עיקרי התורה, על מעמד הר סיני ועל מצוות שקשורות בביאתם לארץ- ביעור עבודה זרה והקמת המקדש, שהוא המקום המרכזי לעבודת ה'. מפרשה זו ואילך משה רבנו מתמקד בהדרכה תורנית בנושאים הקשורים להנהגת כלל ישראל- מערכת המשפט, מינוי שופטים ושוטרים, סמכויות בית דין הגדול והסנהדרין שהתורה ניתנה לנו על דעתם (כדברי הרמב"ם בהלכות ממרים). כידוע, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, ולכן קבעה התורה שתהיה סמכות עליונה, שכל ויכוח שיתעורר בביאור התורה, הם יכריעו בו. הרמב"ן כותב בספר המצוות, שנושא שהועלה בסנהדרין והוכרע שלא כדעה של אחד החכמים, אין לנהוג כדעה הדחויה אפילו לחומרא. אנו למדים מכך, עד כמה הכרעת הסנהדרין היא משמעותית. יכול גם להיות  שבדור אחד יכריעו כך ובדור שני יכריעו אחרת, מפני שהתורה ניתנה על דעתם. לדוגמא: יש מחלוקת בענין שבת, האם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה או לא. יכול להיות שבזמן שמואל הרמתי הסנהדרין פסקו כשיטת ר' שמעון שפטור עליה, ולעומת זאת בזמנו של שלמה המלך דנו על כך והכריעו כשיטת ר' יהודה שחייב. תורת ה' תלויה בהכרעת חכמי התורה.

מצרנית לפרשת השופטים היא פרשת המלך - הקמת שלטון המלוכה. כשעם ישראל נכנס לארץ לא היתה סמכות שלטון מרכזית, כל שבט ניהל את ענייניו לעצמו. במצוות מינוי מלך אומר הרמב"ם, שתפקיד המלך הוא לאגד את כל השבטים ולאחד את כלל ישראל תחת הנהגה מדינית אחת.

שאלה ידועה היא, האם שלטון מלוכה הוא שלטון אידיאלי, או שעדיף שלטון 'דמוקרטי' שהציבור בוחר בו. כתוב בפרשת המלך: "ואמרת אשימה עלי מלך". לכאורה, מדוע כתוב "ואמרת"? מדייק הנצי"ב, שיש כאן חידוש בכך שצורת השלטון צריכה להיות בהתאם לרצון העם. יש עם שמתאים לו לקבל מרות של מלך, ויש עם שמתנגד לכך ורוצה שישלוט רק מי שנבחר על ידו. כבר לפני מאות שנים היו עמים שהשלטון בהם היה דמוקרטי, בגלל רצון העם. כמובן שמדובר על דמוקרטיה אמיתית ולא צבועה כפי שאנו מכירים היום. מאחר שבזמנו של שמואל שאלו מלך, לאחר מכן הקב"ה בחר בדוד והוא וזרעו זכו בכתר מלכות, זו צורת ההנהגה בעם ישראל. היום אנחנו לא יודעים את שושלת הדורות, אבל כשתחזור הנבואה יתברר מי הוא מלך המשיח והוא יקים שלטון מזרע דוד המלך.

היום יש חשש מסויים משלטון של מלך שמא הוא יתעמר בעם, אך האמת היא שסוג שלטון אינו משנה אלא אופיו של השליט הוא הקובע. אדם ישר ומוסרי, גם אם הוא מלך, לא ינצל את סמכותו לנשל או לפגוע במישהו. לעומת זאת, אם מערכת השלטון מושחתת, גם אם קוראים לה 'דמוקרטיה', היא רעה. אין צורך להביא דוגמאות, ומי שמתמצא במה שקורה בעולם ובארץ מבין את הענין.

הרמב"ם כותב בהלכות מלכים שהמלוכה ניתנה לבית דוד, ואם המלך ינהיג את עם ישראל על פי הדרכת תורת ישראל, שלטונו יהיה אמיתי וצודק ומקובל על העם גם אם אינו 'דמוקרטי'.

התורה מסרה למלך גם סמכויות של שיפוט. אמנם חוקי התורה קיימים לעולם ואינם משתנים, אך חוקי המלוכה הם בהתאם לצורכי הדור. למלך יש סמכות לתקן תקנות, ועלינו חלה מצווה לשמוע לציווי המלך, שכן גם במלכות ישראל 'דינא דמלכותא דינא'. כל חוק בענייני ממון או בענייני חברה, אם אינו נוגד את דין התורה והוא שווה לכל אזרחי המדינה, יש לו תוקף של 'דינא דמלכותא דינא', ולדעת הרבה מגדולי הפוסקים החיוב הוא מדאורייתא. כמובן גם שלטון ישראל ואף מלך, אם מחוקק חוק נגד התורה אסור לשמוע לו, כפי שאומרים חז"ל : 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?".

יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, ולתקומת מלכות ישראל האמיתית בכל גודלה ותפארתה.

 

 

 

דברים לפרשת השבוע ראה, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

משה רבנו ממשיך להדריך את בני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכניסתם לארץ. הוא מזהיר אותם, שכניסתם לארץ היא על מנת לשמור תורה ומצוות, מפני שארץ ישראל היא המקום המיוחד שנועד לכך .

נושא נוסף שתופס מקום מרכזי בפרשתנו הוא בית המקדש וכל מה שקשור אליו : מצוות העליה למקדש, הבאת העולות והזבחים וכן התרומות והמעשרות, ואיסור הבמות בזמן שהמקדש קיים. הרמב"ם פוסק וכך אנו נוקטים להלכה, שלאחר שבנה שלמה את בית המקדש, קדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מקום המקדש מקודש מאז ועד עצם היום הזה. ביהדות אין 'מקומות קדושים' (בלשון רבים), אלא רק מקום קדוש אחד. המקום הזה לא קדוש מצד עצמו אלא משום שאנחנו, עמך בית ישראל, קידשנו אותו ע"י שלמה המלך. הרמב"ם כותב בהלכות בית הבחירה, שלמרות שהארץ ניטלה מאיתנו, שכינה אינה בטלה, והיות והמקום מקודש גם היום - אנחנו חייבים בכבודו. משום כך אין לנו אפשרות להיכנס היום לאזור שנקרא 'מחנה שכינה', משום שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. אולם לתחום 'מחנה לויה' בהר הבית מותר אף לטמא מת להיכנס ,לאחר שטבל במקוה כשרה ונטהר משאר טומאות .

חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו. כל דור חייב לתרום את חלקו בנדבכי החומה של בית המקדש. לפני כמאה שנה, בזמן שרוב העם היה עדיין בגולה, כתב ה'חפץ חיים' את ספרו 'לקוטי הלכות' על סדר 'קדשים', כפי שעשה הרי"ף על כל הש"ס. ה'חפץ חיים' ראה שמתחילה ההתעוררות לשיבת עם ישראל לארצו, ולכן עורר את התחום של לימוד 'קדשים'. ישנן היום ישיבות לא מעטות שבהן לומדים סדר 'קדשים' בעיון כשם שלומדים בשאר הישיבות סדר 'נשים' וסדר 'נזיקין'.

אם תשאל השאלה לגבי  התרומה שהדור שלנו יכול לתרום בנושא המקדש, נראה לעניות דעתי שלאחר שזכינו במלחמת ששת הימים לשחרור הר הבית, היה עלינו לגאול את המקום, ולפחות להכניס אותו לבעלותו של עם ישראל. ה'חפץ חיים' תרם לענין זה בתחום העיוני-רוחני ועלינו לתרום בתחום המעשי. כרגע איננו יכולים לבנות את בית המקדש בפועל, מפני שאין לנו מספיק ידע בתחום זה. בשאר התחומים התורניים עסקו הרבנים ותלמידי החכמים בכל שנות הגלות, אך בעניני קדשים וטהרות לא עסקו, מפני שהיינו רחוקים מאד מהתגשמות התקוה הזאת, ורק בודדים במשך הדורות התעסקו בזה. כמו כן יש אי בהירות בענין יחוסי כהונה, בגדי כהונה, זיהוי מקום המזבח, ועוד תחומים הלכתיים רבים שאיננו יכולים לפתור אותם כיום. אולם את המינימום של גאולת המקום עלינו לעשות, כשם שדוד המלך בשעתו התעורר לבניין המקדש ,למרות שידע שהוא לא יבנה אותו. הדור שלנו חייב להחזיר את המקום לבעלותו של עם ישראל , ובעז"ה יבוא הזמן שגם נזכה לבנות את ביהמ"ק.

לאחר שרבנים נכבדים מדדו את שטח הר הבית וקבעו את הגבולות שמעבר להם בודאי אין נכנסים אל 'מחנה שכינה' לחומרא, יש עניין גדול שיותר ויותר יהודים המבקשים לשמור על קדושת המקום יפקדו אותו ויעצימו את הנוכחות היהודית בו. זה המעט שיש בידנו לעשות בעת הזאת.

יהי רצון שעמנו יתעורר לגאול את מקום המקדש, ומתוך כך גם הממשלה תתאזר בעוז להחזירו לבעלות עם ישראל, עד שיבוא גואל צדק ונזכה לבניית המקדש שיתנוסס על תילו בהר הבית.

: דברים לפרשת השבוע עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.
הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.
לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה,  כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.
הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.
ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.
זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.
מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.
כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.
בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.
יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.