דברים לפרשת השבוע דברים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מחר בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בנושא "השמיטה" ב"בית הרב" בירושלים. הציבור מוזמן.


השבת היא השבת השלישית משבתות בין המצרים, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. חז"ל תקנו שבשבתות הללו ההפטרות אינן קשורות לתוכן הפרשות אלא לענייני דיומא, תוכחות ודברי המוסר של נביאי ישראל. בשתי השבתות הראשונות מפטירים מירמיהו הנביא, ובשבת פרשת 'דברים', הנקראת 'שבת חזון', ההפטרה מדברי ישעיהו הנביא.

הנביאים התריעו שהמשך ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל תביא חורבן. כשקדמונינו קבעו לקרוא בתורה, כיוונו כך שגם התכנים של אותה פרשה יתאימו לענייני דיומא, לעורר אותנו לתשובת המשקל, כשם שדברי הנביאים 'בשעתם וגם לדורות, נועדו לכך.


בפרשת 'דברים' משה רבנו לא בא ללמד את עם ישראל מצוות. חומש דברים הוא חומש של מוסר ותוכחה של משה לעם ישראל לפני פרידתו. הוא מעורר אותם לתשובה על העבר, כדי שמכאן ואילך יתקנו את מעשיהם.


החטא הראשון שעליו משה מוכיח את העם הוא חטא המרגלים, ורק בפרשה הבאה, פרשת 'ואתחנן', הוא מוכיח אותם על חטא העגל, למרות שמבחינת הזמנים חטא העגל קדם לחטא המרגלים. משה רבנו מוצא לנכון לעורר אותם לתשובה על חטא המרגלים, מפני שהעונש שעם ישראל נענש עליו היה יותר גדול מהעונש על חטא העגל. אנו רואים שלמרות שחטא העגל הוא חטא חמור של עבודה זרה, מ"מ המאיסה בארץ חמדה היא חמורה יותר, ולכן העונש עליה חמור הרבה יותר : חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גלות וכל הנלווה.


משה רבנו מוכיח את עם ישראל ואומר להם: "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם". מפרש רש"י : "שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו", דהיינו חסרון האמונה שמוצא משה רבנו ע"ה בעם ישראל אינו באחד משלשה עשר עיקרי האמונה, אלא בחוסר האמונה בהבטחת ה' להביאם לא"י.


מכאן אנו למדים על חשיבותה של א"י לעם ישראל, שביאתם לארץ אינה רק כפתרון לבעיה בטחונית ומקום מגורים, אלא קיומה של האומה מותנה בזה, ורק כשהאומה בארץ היא נחשבת כעם. כך כותב הרמב"ם  בספר המצוות : מצוות קידוש החודש, שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יהיו בארץ. חלילה לאל מעשות זאת, שהרי הבטיח שלא ימחה אותות האומה, דהיינו, אם לא יהיו אלא רק קומץ יהודים בארץ ישראל הרי הדבר נחשב כאילו האומה אינה קיימת. גם בתקופות הקשות ביותר היו בארץ לפחות עשרה יהודים שנחשבים 'עדה'. גם בזמן שארץ יהודה וארץ השומרון היו חרבות, היו בגליל עשרה יהודים.

כמובן ,יש הבדל אם יש עשרה יהודים או שיש מאה, אלף, מליון, או עשרה מליון. אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטים העושים את התורה. לכן כל חיזוק של אחיזתנו במרחבי ארצנו, מחזק את החיים הלאומיים של כנסת ישראל.


זאת אנו קוראים בשבת זו לפני תשעה באב, מפני שהחורבן היה בגלל מאיסה בארץ חמדה, ועלינו לעורר את הערגה הנפשית, את החשק והרצון ליישב את כל חבלי ארצנו ולהאחז בהם, וזה בסופו של דבר יביא את השלום ואת הבטחון.

הסגרת הארץ לידי המחבלים, לא רק שלא תביא שלום, אלא היא עלולה חלילה להגביר את ההתנכלויות שלהם ואת הירי על הישובים, כפי שאנו רואים בייחוד בימים קשים אלו, וזה אנו גרמנו במו ידינו בהחרבת גוש קטיף והסגרת חבל עזה לידי המחבלים.

יהי רצון שעם ישראל יתקן את חטא המרגלים, וממילא תשעה באב יהפך ליום שמחה, ובית המקדש יבנה ויעמוד על תילו בתפארתו.

מכתב של הרב ליאור שליט"א לגבי התייחסות לאוכלוסיה אזרחית בעזא


דברים לפרשת השבוע מסעי - בין המצרים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א וקישור לשיחות חיזוק של הרב לחיילי צה"ל

מצ"ב רעיון קצר לפרשת מסעי, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א.
כמו כן צרפנו קישור לשיחת חיזוק של הרב לחיילי צה"ל -   הגאון הרב ליאור מחזק את הלוחמים(12 דק) ודברי הרב במערת המכפלה

בשבוע הבא ביום חמישי ד' אב (31/07) בשעה 20:00 יתקיים אי"ה שיעורו החודשי של הרב בנושא "השמיטה" ב"בית הרב" בירושלים. הציבור מוזמן.
שבת שלום ובשורות טובות

שלשת השבועות, בין המצרים, הם ימים של אבלות על אירועי החורבן שארעו לעם ישראל. הרמב"ם כותב שמטרת הצער היא להתעורר לתשובה, ע"מ שנתקן את עצמנו ונינצל מן הפורענויות.
ימי האבלות הם מי"ז בתמוז ועד תשעה באב, ומנהגי האבלות הולכים ומחמירים לקראת סוף התקופה, לפי העדות השונות. המכנה המשותף לכולם הוא הצום ביום ט' באב, על חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל, וכל המסתעף מזה.
כשנתבונן בפרשיות השבוע שאנו קוראים בשלושת השבועות, נראה שאלו פרשיות המכילות בתוכן הדרכה שהיא מעין תשובת המשקל לחטא שבעטיו אנו סובלים. כולנו יודעים שחטא המרגלים היה בגלל החולשה, כאשר אמרו "אפס כי עז העם". הם לא האמינו ביכולתם לעמוד במערכה מול שבעת העמים, וכתוצאה מכך נגזרה הגזרה הקשה על דור המדבר "במדבר הזה ימותו ושם יתמו", ואחרי כן חורבן בית ראשון ,חורבן בית שני, והגלויות.
בפרשתנו מופיעה המצווה של "וירשתם אותה וישבתם בה". זו אינה הבטחה שאם תורישו את הארץ תזכו לשבת בה, אלא  מצוות 'עשה' כפי שכותב הרמב"ן. כשם שאדם מישראל חייב להניח תפילין כל יום או לאכול מצה בליל הסדר, כך יש מצווה הן על הציבור והן על היחיד, לקבוע את מקום מגורינו בארץ, ומותר לצאת לחוץ לארץ רק למטרות מצומצמות מאד או לצורך מצווה.
התורה מוסיפה, שאם נתחכם נגד מצווה זו ולא נוריש את יושבי הארץ אלא נשאיר אותם ונחתום עמם הסכמי 'שלום', התוצאה תהיה: "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". מסביר 'אור החיים' הקדוש שעלה ארצה לפני כמאתים שנה, שאם נשאיר גויים בארצנו, גם על החלק שאנו יושבים בו הם יאמרו לנו : קומו צאו . לצערנו, זו בדיוק המציאות היום.
עלינו לשאוף לתקן את חטא המרגלים ולנקות את ארצנו מהמחבלים. מותר להשאיר חלק מהם בתנאים מסוימים מאד, אך באופן עקרוני הבעלות על ארץ ישראל היא של עם ישראל.
אם נשאף לתקן את חטא המרגלים ונשתדל לגאול את הארץ ולהחיל את ריבונותנו על מרחביה, בזה נביא בטחון ושלום אמיתי שישרור בכל מרחבי ארצנו.

ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ולאף עם אחר אין עליה זכות, אלא אם כן יש לגוי פרטי הוכחה אמיתית שקנה את השטח מיהודי.

המדיניות הנוכחית כפי שאנו חיים כיום, בה מנסים להגיע איתם ל'הסדר', לפצות אותם ולרצות אותם, בטעות יסודה, והיא לא תועיל במאומה. כמובן, איננו שוללים עזרה מבחינה הומאנית, אבל לא בתוך ארצנו אלא בארצות מוצאם. ישנן בעולם מספיק מדינות אשר  יכולות לקלוט את כל הערבים שיושבים בארץ. במדינות אלו הם ייוכלו לשמור את הדת שלהם, השפה שלהם והלאום שלהם. אם נשאיר אותם פה, במו ידינו נגרום לעצמנו צרות גדולות. כך קרה עם איזור סיני אותו הסגירה ישראל למצרים, כאשר עכשיו אנחנו סובלים מהמחבלים ומאיום אסטרטגי של המסתננים החודרים משם. אי אפשר לשחק משחקים כדי להיראות 'הומאנים'. עלינו להיות הומאניים כלפי העם שלנו , ולא כלפי זרים שיש להם מדינות משלהם.

ממרומי הרי יהודה ערש מלכות ישראל שלוחה בזה ברכת חזק ואמץ לכל חיילינו היקרים העומדים על משמר ארצנו, שהשם ישלח עזרו מקודש להצלחת משימתם בקרוב.
יהי רצון שתפקחנה העיניים, ועם ישראל, במיוחד בימי בין המצרים, ידע לתקן את חטא המרגלים, ואז נזכה לשבת בשלום ובבטחה בכל מרחבי ארצנו.

דברים לפרשת השבוע מטות, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

פרשתנו עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים : פרשת נדרים, מלחמת מדין, ובקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן.
הנושא ההלכתי הראשון הוא הענין של שבועות ונדרים. הראשונים אומרים ששבועה היא רק כאשר אדם נשבע בשם ה', אך אם נשבע שלא בשם ה' אין זו שבועה אלא רק מדין ידות. כשם שאדם אוחז בכלי ע"י הידית, כך אם אדם מתחיל משפט ממשיכים אותו בשם ה'. ההבדל בין נדר לשבועה הוא שנדר זהו איסור חפצא ושבועה היא איסור גברא. בנדר אדם אוסר את החפץ, כגון האומר: כיכר זו אסורה עלי כקרבן. בשבועה אדם נשבע בשם ה', שיעשה או לא יעשה פעולה מסויימת.

נשים ובנות גם הן יכולות לידור נדר, אך התורה מסרה לאב ולבעל את הסמכות להפר, מפני שלפעמים הנשים הן יותר עקשניות, ומתוך התרגשות הן נדרו
או נשבעו ,לכן האב או  הבעל יכולים להפר בנדרים שבינו לבינה או כאשר רוצה לענות את עצמה. אמנם בדברים שלא שייכים אליהם, ברור שאין הם יכולים להפר.

משה רבנו דיבר אל 'ראשי המטות', וחז"ל למדו מכאן את ענין היתר הנדרים, שיש בכוחו של החכם להתיר את הנדר. לדוגמא : אם נשבע שלא יאכל בשר במשך שנה ובמהלך השנה הוא משיא את בנו או בתו, וכי יעלה על הדעת שהאב יבוא לחתונה ולא יוכל להשתתף בסעודה? אלא החכם מוצא פתח ואומר לו: אם היית יודע שבתוך אותה שנה תחתן את בנך,האם היית נשבע או נודר? אם אומר שלא, אפשר להתיר את נדרו.

באותם הדורות ראשי המטות לא היו פוליטיקאים, אלא אנשים עם שאר רוח ומטען רוחני, כמו דיין או
מורה הוראה מומחה שמקובל על הציבור.
למרות שהיום אין לנו גדולים בדרגה כזו, מ"מ גם לשלושה הדיוטות יש כח של מומחה. כיון שמבינים מהו נדר, מהו פתח,  ומהי חרטה, יכולים להתיר נדר או שבועה.

אפשר לומר שיש כאן גם רמז לערך הדיבור של מנהיגי ישראל. אם מנהיג מכריז או מבטיח משהו לציבור – עליו לקיימו. כידוע,  בעלות על חפץ נקבעת על פי קנין, כל דבר לפי הקנין המתאים לו - כסף, משיכה, הגבהה, חצר וכדו'. אמנם דיבור בעלמא אינו מחייב,אלא שיש ענין מוסרי שאדם לא יחזור בו. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, איש ציבור שמתחייב לעשות מעשה כלשהו, אינו זקוק לפעולה של קנין כדי להתחייב ואסור לו לחזור בו. לדיבור של מנהיג ציבור יש תוקף מיוחד.

לכן "וידבר משה אל ראשי המטות" - משה רבנו בא לרמוז לראשי הציבור, שגם אם הם לא מתחייבים בשם ה', מ"מ אסור להם לחזור מדבריהם, מפני שחזרה מעידה על חוסר אמינות.

יהי רצון שגם אנו נזכה שנבחרי הציבור שלנו ילמדו מפרשתנו לעמוד בהבטחותיהם, שאמירת הן שלהם תהא הן ואמירת לאו תהא לאו, ואז תהיה להם סייעתא דשמיא להוביל את עם ישראל בדרך נכונה ואמיתית ע"פ תורת ישראל.

דברים לפרשת השבוע פנחס, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

בפרשתנו כמה וכמה נושאים, ביניהם ענין המפקד שהיה לפני כניסת בני ישראל לארץ, לצורך חלוקתה של  הארץ  לשבטים.

הנושא הראשון בפרשתנו עוסק בכך שהקב"ה משבח את פנחס עבור הקנאות  שגילה  בזמן ההידרדרות הקשה שהייתה בעם ישראל, עד כדי כך שהקב"ה מבטיח לו "הנני נותן לו את בריתי שלום" וכן ברית כהונת עולם, שיהיה כהן גדול המכפר על כלל ישראל.


לכאורה יש להקשות: הרי ידועה ההלכה בתלמוד שכהן שהרג נפש לא יוכל לשאת את כפיו, כיצד א"כ פינחס שהרג את הנפש היה שכרו לקבל כהונה גדולה שמכפרת ? ועוד, אלא שזכה פינחס  לאריכות ימים מופלגת וגם הכהונה הובטחה לו ולזרעו אחריו לעולם ?!


אלא שהתורה האלוקית גילתה לנו כאן יסוד נפלא, שמי שעושה מעשה רע מתוך מגמת הרוע שבו, מעשה זה חורט את רישומו השלילי על האדם. אולם כאשר הוא עושה את אותה פעולה בדיוק אלא שהיא נובעת מתוך טוב ולצורך תיקון אין זה מותיר רושם שלילי על האדם. לכן כאן, היות ופינחס הרג את החוטאים מתוך קנאה לכבוד שמים, הרי שזה מעשה חיובי ואין בו חשש להשפעה שלילית.


גם בענין עיר הנידחת הכתוב מבטיח "ונתן לך רחמים וריחמך", מפני שמעשה כזה של חיסול עיר שלמה, מטבע הדברים משאיר משקעים קשים ושליליים בעושים, לכן באה התורה ומבטיחה, שאף על פי כן במקרה זה הם יישארו בדרגת רחמנים, מפני שהעבירה היא שגורמת את השלילה ולא עצם המעשה.


גם היום יש שמשתמשים בצורה לא נכונה בביטוי: 'הכיבוש משחית'. אכן, כיבוש גרמניה את כל אירופה או כיבוש בריטניה את ארץ ישראל, הואיל ונעשו מתוך רשעות, ודאי שאלה משחיתים. אולם עם ישראל לא כבש אלא שיחרר את ארצו שניתנה לו מאת הבורא, וגם לאחר השחרור נאלץ להתגונן מפני המחבלים שרוצים לפגוע בו. לכן כל חייל וכל מי שעוסק בביעור הרשעות, לא יאונה לו כל אוון, ולא יישארו כלפיו שום משקעים קשים. אצל פנחס, אע"פ שכביכול המעשה היה צריך להשאיר בו רושם של אכזריות, והרי הכהן הגדול צריך להיות איש חסד ואיש רחמים, מכיוון שהוא עשה זאת לשם מצווה, לא נשאר בו שום רושם רע, ודווקא הוא זכה להיות הכהן הגדול. כך גם חיילינו, העוסקים היום בביעור הרשעות וצריכים לבצע מעשים שהם באמת קשים, כיון שהם עושים זאת לצורך דבר מצווה לא יאונה להם כל רע.


נקוה שכלל לא נצטרך לזה, אך גם אם כן, נדע נאמנה שלא תצא לחיילינו שום תקלה מההגנה על עם ישראל וביעור הרשעה. הכיבוש שלנו הוא לא כיבוש של עבירה אלא כיבוש של דבר מצווה , ולכן זה יביא רק תועלת לעם ישראל ולחייליו.

דברים לפרשת השבוע בלק, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור

במסכת 'בבא בתרא' דנה הגמרא מי היו כותבי הספרים בתנ"ך, ולגבי פרשת 'בלק' אומרת הגמרא: "משה רבנו כתב ספרו ופרשת בלעם".
נשאלת השאלה : מה המיוחד בפרשה זו, הרי משה רבנו ע"ה כתב את כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'? אומר רש"י, שפרשת בלק איננה עוסקת בציווים אלוקיים לעם ישראל או בהתרחשויות שארעו לעם ישראל. יש כאן מעין יציאה מתוך מחנה ישראל, והתבוננות  במתרחש במואב, במדין ובשאר העמים שמסביב - מה הם זוממים, מה הם חושבים, ואיך הם רואים את עם ישראל ?

בלעם היה התיאולוג של העולם הקדמון. הוא ישב בפרס או בעירק, והיה ראשהקתדרה שם, קוסם ומכשף. מצד עצמו הוא לא היה נביא, רק מצד מעלתן של ישראל הקב"ה עשה אותו נביא. הוא ברך את עם ישראל וכל נבואותיו מתמקדות בעליית קרנם של ישראל, מזמן הכניסה לארץ בזמן יהושע בן נון ועד כינון מלכות ישראל בימי שאול ודוד. נבואותיו מתפרשות גם לעתיד לבוא, עד שהוא רואה את מלכות דוד חוזרת עם המשיח שיבוא בסופו של דבר, והשפעתה על העולם כולו.

שלש פעמים הוא מתנבא, בנוסף לפעם הרביעית שהיא לא כתשובה למלך מואב. הנבואה הראשונה, כשהוא רואה את ישראל "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". המפרשים מסבירים, שהוא מתאר את עם ישראל כשונה מכל העמים בתוכן החיים שלו, במגמה שלו, במנהגיו, בשאיפותיו, ובכל הווי החיים שלו .

לאחרים אין ערכים עליונים  והכל מתמקד אצלם בענייני חומר, ואין הבדל באיזו שפה הם מדברים. לכל העמים יש הווי תרבות זהה במהותו, אע"פ שהוא שונה בפן החיצוני שלו.
הנצי"ב מסביר את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כך  : "הן עם לבדד" – אם עם ישראל ישמור על תרבותו ועל ייחודיותו, אז - "ישכון", ישב לבטח, וגם אומות העולם יכבדו אותו. רעיון זה הפוך ממה שאומרים, שעם ישראל צריך להתערב עם הגויים כדי לצמצם את האנטישמיות נגדו. האמת הנכונה היא, שרק אם נשמור על ייחודנו ונצמד לתפקידנו האלוקי להיות לברית עם לאור גויים, להודיע את מציאות ה', הגויים יכבדו אותנו. אבל "ובגויים" - אם עם ישראל יתקרב לגויים ויחקה תרבויות נכר, ממילא "לא יתחשב" - הגויים יזלזלו ולא יתחשבו בו.

לצערנו אנו רואים שהאנטישמיות היום גואה בעולם. ככל שעם ישראל ינסה להידמות לגויים, גלי האנטישמיות יגברו. מצד מסויים יש בזה דבר חיובי, שכך נדחים ישראל ולא מתערבים בגויים. כשעם ישראל לא מבין בעצמו, באים גלי השנאה ומרחיקים אותו מהגויים. עלינו לשמור על ייחודנו, על תרבותנו, ועל קדושת החיים שלנו. כמובן שבענייני מסחר אפשר להתקשר עם כל העולם, אך לא בתרבות, במאווים ובשאיפות. 
כל שנאת אומות העולם אלינו היא בגלל שאין אנו הולכים בדרכה של תורה .כך גם נאמר בספר 'תהילים' , שבמצרים הקדומה רצו בני ישראל להידמות למצרים - "הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". יעקב אבינו רצה שבניו יגורו בארץ גושן לבל יתערבו בגויים, אך הם רצו שלא להיבדל  ולכן יצאו מארץ גושן, וכתוצאה מכך גברה השנאה כלפיהם.
יהי רצון שעם ישראל ידע ללכת בדרכו של משה רבנו שהנחיל לנו את יסודות התורה, שרק על ידה נזכה לשלום ולביטחון.