דברים לפרשת השבוע, תזריע - החודש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

השנה אנו קוראים בפרשת 'תזריע' גם את פרשת 'החודש'. זו אחת מארבע פרשיות שתיקנו חז"ל לקרוא בחודש אדר, כהכנה לקראת חג החירות, חג המצות. המצווה הראשונה שמשה רבנו מוסר לעם ישראל היא "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מפסוק זה למד הרמב"ם את מצוות קידוש החודש ועיבור השנה.

המוסלמים מונים רק לפי שנת הלבנה, ולכן חודש הרמדאן מתקיים אצלם לפעמים בקיץ ולפעמים בחורף. הנוצרים מונים רק לפי שנת החמה ללא קשר לשנת הלבנה,ואז בעיצומו של חורף מתחילה השנה, למרות שאין שום שינוי בטבע. גם חלוקת הימים אצלם היא ללא קשר לטבע העולם, בחצות הלילה מתחיל יום חדש למרות שאין שום סימן במציאות על שינוי כלשהו.

הלוח העברי מבוסס על פי הטבע המתרחש בעולם. הלילה תמיד מתחיל מצאת הכוכבים והיום מזריחת החמה. החודשים מתחילים לפי מולד הלבנה. כל חודש הוא כט ימים יב שעות ותשצ"ג חלקים. לפעמים החודש מלא ולפעמים חסר, מפני שאי אפשר לשייך חצי יום לחודש הקודם וחציו לחודש הבא. גם מועדי ישראל קשורים לעונות השנה הטבעיות. פסח צריך לחול באביב, שבועות שהוא גם חג הביכורים יחול בזמן קציר חיטים, וסוכות באסיף, ולכן בכל תשע עשרה שנים אנו מעברים שבע שנים כדי לצמצם את הפער בין שנת החמה לשנת הלבנה.שנה חדשה מתחילה בתשרי שיש בו שינוי בטבע, הימים מתקצרים והלילות מתארכים.

הרמב"ם סובר, שבזמן שיש בי"ד סמוכים, המצווה היא שבית הדין מקבל עדים שראו את המולד ביום השלושים ומקדשים את החודש, וכשאין עדות כזאת  - מעברים אותו. בזמן שאין סמוכים בפועל, הלכה למשה מסיני, שמקדשים על פי חשבון הלוח שהכין הלל הנשיא האחרון. כיום שאין לנו סמוכים, יושבי א"י שמסכימים מתי חל ראש חודש הם אלו שעליהם אנו סומכים. ומוסיף הרמב"ם, שקיומה של האומה מותנה בהיות בניה בארץ ישראל, אפילו הם רק עשרה אנשים, שקרויים עדה. גם בתקופות הקשות ביותר שארץ ישראל היתה חרבה, במיוחד ארץ יהודה והשומרון, בארץ הגליל היה תמיד קומץ יהודי קטן שמעולם לא גלו, והם היוו את קיומה של האומה. מכאן אנו רואים שיסוד קיומו של עם ישראל הוא היותם יושבים בא"י. אילו היינו מדמים מצב שלא היו נמצאים יהודים בארץ, אומר הרמב"ם, "חלילה לאל מעשות זאת שהבטיח שלא ימחה אותות האומה".  עצם העובדה שיושבי א"י מסכימים שביום פלוני יהיה ראש חודש ולאחר שבועיים פסח – זו החלת הקדושה של החודש, וכך נקבעים המועדים. זהו אחד מהנסים הגלויים בימינו, שכל חכמי ישראל מכל העדות והחוגים מסכימים על הלוח העברי, למרות שאין כמעט נושא שאין בו מחלוקת הלכתית או השקפתית. משום כך הקדים  משה רבנו את ענין קידוש החודש.

הרמב"ן כותב על פרשת החודש, שהזמן הוא הדק שבנבראים, ולעם ישראל יש מעלה שהוא יכול לקדש את הזמן. חז"ל אומרים, מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים, מה שאין כן אצל אומות העולם. אצלם אין מושג של אכילת מצווה, אך ביהדות יש סעודת מצווה בשבתות, בחגים, בברית מילה, בפדיון הבן, בחתונה וכו'. זוהי מעלתם של ישראל שיכולים לקדש לא רק את החומר, אלא גם את הזמן שהוא הדק שבנבראים.

לכן לפני שנתנו לעם ישראל המצוות, הקדוש ברוך הוא מזכיר להם את סגולתם ומעלתם, שיכולים לקדש אפילו את הזמן שהוא הדק שבנבראים, ורק אח"כ המשיך לצוותם את שאר המצוות.

יהי רצון שכל עם ישראל יפנים את גודל סגולתו ומעלתו ויבין את משמעות החירות, ואם באמת נרצה כולנו להיגאל, הקדוש ברוך הוא יחיש קץ גאולתנו בקרוב בימינו.

דברים לפרשת השבוע - שמיני, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א‎

פרשתנו מתחלקת לשני נושאים מרכזיים. הנושא הראשון הוא חנוכת המשכן שהחלה בכ"ג אדר והסתיימה בר"ח ניסן, ע"פ מסורת חז"ל. הנושא השני הוא איסור מאכלות אסורות. נושא זה מופיע בספר ויקרא כיון שבעלי חיים ועופות, במצבים מסוימים, מטמאים, ואלו דינים השייכים לטומאת מקדש וקודשיו.

בסיום חנוכת המשכן קרה אסון גדול לעם ישראל. נדב ואביהוא בני אהרן הקריבו אש זרה אשר לא צוה ה', ונענשו במיתה. אירוע זה היה אמור לשבש את שמחתם של ישראל ביום חנוכת המשכן והשראת השכינה.

כאן לימדה אותנו ההשגחה האלוקית כיצד עלינו להתנהג במצבים שאור וחושך משמשים בעירבוביה.

יש מחלוקת תנאים לאן הכניסו נדב ואביהו את האש, האם למזבח החיצון, או למזבח הפנימי, ולכל שיטה כדאית לה, היתה זו טעות. הם רצו לעלות בהשגת חכמת האלוקות לא באופן הדרגתי אלא בקפיצה. היה להם להט לדבקות אלוקית.

תנא אחד אומר שהם נכנסו למקדש שתויי יין. מסביר רבי יונתן אייבשיץ, שאין הכוונה שהם ממש שתו יין, הרי חתן ביום חתונתו צם כדי לשמור על צלילות דעתו, וזו היתה חתונה של כלל ישראל. וכי אלו שהיו אמורים להנהיג את הדור לאחר משה ואהרן, יתנהגו בקלות ראש כזאת כמו שתיית יין העלולה לשבש את צלילות דעתם!?

אלא "שתויי יין" הכוונה שהם היו בבחינת 'שיכורים' מרוב להט ודבקות רוחנית. הם ניסו להשיג השגות רוחניות באופן לא הדרגתי, אלא בפעם אחת. נפשם נדבקה בעולם העליון והם לא יכלו לחזור לגופם, כיון שלא הכינו את עצמם לכך, שלא כמו רבי עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום.

לאחר מותם, אמר משה רבנו לאהרן "הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן". מה היה במילים אלו של משה רבנו כדי להפיג את עוצמת הכאב וצער האסון באובדן שני בניו דוקא ביום של שמחה?

משה רבנו אומר "הוא אשר דבר ה'" למרות שלא היה דיבור מפורש, מפני שלפעמים גילויי ההשגחה האלוקית בעולם נחשבים כדיבור. "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" - אל תחשוב שמיתת שני בניך היתה לריק. התועלת שתצמח מכך היא שכל הקרובים אל המשכן, במיוחד הכהנים העובדים, יהיו בחרדת קודש, ויזהרו במקדש וקודשיו. כלל ישראל יראו עד כמה מקום זה מכובד ומקודש, עד שאפילו קדושי ה' ששגגו במשהו נענשו, כל שכן שכל העם צריך להיזהר בו מתוך חרדת קודש.

אנו לומדים מכך שגם בדורנו, שאור וחושך משמשים בעירבוביא, מצד אחד מתרחשת לעינינו שיבת ציון, עם ישראל חוזר לארצו, למרות ההתנכלות של הרשעים. ומצד שני עם ישראל סובל מהאויבים מבחוץ, ומהחולשות הגדולות מבפנים. במצב כזה אדם יכול ליפול בייאוש ובחולשת הדעת ולא יודע איך לעכל דברים אלו.

אלא שדרכו של עולם, כל זמן שלא הגיע התיקון השלם, שגם לדברים משמחים מתלווים ייסורים קשים, אך אין זה פוטר אותנו מלהודות על הדברים החיוביים שבכל זאת מתרחשים.

אין אנו מתעלמים מהתופעות הקשות שצריך  להתמודד איתן, אך עם זאת אנו מודים לה' על עצם זקיפת קומת האומה בתקופתנו זו, מול כל הרשעים הארורים שהשפילו את עם ישראל עד עפר בתקופת השואה ולפניה. עצם העובדה שעם ישראל חוזר לארצו ומחיל את ריבונותו על חלק ניכר מארץ ישראל, יש בה קידוש ה' גדול, ואנו חייבים על כך הודאה גדולה לה'. גם אם קורה אסון כתוצאה מהחולשות שלנו, אין זה אומר שאנו לא צריכים לשוב ולהודות.

יהי רצון שייאמר די לכל צרותינו, ונזכה לראות בישועת ה' השלמה על עמו ונחלתו.

דברים לפרשת השבוע - צו - שבת זכור, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

קדמונינו תיקנו לקרוא בחודש אדר ארבע פרשיות. פרשה ראשונה, שכבר קראנו, היא פרשת 'שקלים'. פרשה שניה אותה אנו קוראים השבת היא פרשת 'זכור', ולאחר מכן פרשת 'פרה' ופרשת 'החודש'.

פרשת 'זכור', לפי שיטת בעלי ה'תוספות', היא הפרשה היחידה שיש חיוב לקוראה מתוך הספר, ולא רק לזכור בלב את מה שעשה לנו עמלק.

עלינו להבין את גודל החשיבות וכובד המשקל שהתורה מייחדת לנושא זה. יש מצווה לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ויש מצווה נוספת למחות את זכרו.

נשאלת השאלה : מפני מה בא ציווי זה, הרי במהלך הדורות עמים רבים התנכלו לעם ישראל, אולם על אף אחד מהם לא נצטווינו למחותו מתחת השמים

אלא, שמלחמות פורצות בדרך כלל בגלל מחלוקת על שליטה בשטח מסויים, או על מקורות כלכליים, או פעולות גמול על שהצד השני הרע להם וכדומה.

עמלק בא להתנגד לעם ישראל בצאתם ממצרים מבלי שהיתה לו אף אחת מהסיבות האלה. לעם ישראל לא היה שיג ושיח עם עמלק בדורות הקודמים - הם לא באו לרשת את ארצו של עמלק ואף פעם לא הרעו לו.

עמלק בא להתנגד לעצם עליית קרנם של ישראל, שאמורים לקבל את התורה שהיא המאור שבעולם. קבלת התורה מעידה שהבורא ברא את העולם למטרה מסויימת ועל האדם מוטלות חובות מסויימות. הבורא ברא את העולם וגם משגיח עליו, ומנהל בו שכר ועונש. עמלק שולל את הגישה הזאת , ודוגל בכך שכל מה שמגיע לאדם וכל מה שקורה בעולם הוא במקרה ולא בהכוונה ממקור עליון. עמלק רצה למחוק את עם ישראל מעל פני האדמה. משום כך בא הציווי לא רק למחות את אותה השתייכות גזעית לעמלק, אלא יותר מזה. גדולי המפרשים אומרים שהכוונה במצווה זו היא כלפי כל מי שמייצג את הרעיון של עמלק. כל עם שחורט על דגלו למחות את עם ישראל, כלומר מתנגד לייעוד שעם ישראל צריך להביא לעולם, הוא בבחינת עמלק. במשך הדורות  המאבק בעמלק מופיע בכל פעם כלפי עם אחר.

מובא בספרים, שמחיית עמלק היא על ידי הגברת הקדושה של עם ישראל בעולם.לפי הנאמר ב'שפת אמת', כל שמירת שבת כהלכתה  וכל הגברת הקדושה בעולם יש בהן מעין מחיית עמלק - מחיית התיזה וההשקפה שלהם ומחיית הדגל שלהם .

בדור הקודם עמלק התגלם באומה הגרמנית. אולם גם היום יש מדינה באזור הפרסי, שמכריזה בריש גלי על רצונה למחות את ישראל ,אע"פ שעם ישראל אף פעם לא הרע להם ולא היה לו שום שיג ושיח איתם.

כמובן, אנחנו צריכים לעשות כל מה שיש בידינו על מנת להתגונן. אבל לא פחות מזה, ואולי ביתר שאת, עלינו להגביר את הייחודיות של קדושת עם ישראל. עם ישראל צריך לדעת שהוא העם הנבחר,  לא  במובן השלילי  שאצל אומות העולם, שמשתלטים ומנצלים עמים אחרים, אלא באופן המחייב אותנו בתרי"ג מצוות, בפרישות ובקדושה. עלינו להבליט את האמונה האמיתית בתוכנו וממילא גם לעולם כולו.

כל השנאה שאנחנו חשים ועדים לה היום, לא תעלם על ידי ועידה כזו או אחרת או ע"י שיח כלשהו. אם עם ישראל לא ימלא את יעודו ואת שליחותו בעולם, השנאה תלך ותגבר. גלי השנאה באים לעורר את אלו מתוכנו שאינם מבינים את ההבדל המהותי בינינו ובן העמים האחרים. הגויים בפנימיותם מצפים שאנחנו נתקן את עצמנו ואת כל העולם כולו.

יהי רצון שנזכה עם קריאת פרשת 'זכור' למלא את ייעודנו בעולם, להיות בבחינת "והייתם לי סגולה מכל העמים", להבליט את הקדושה, את אהבת הצדק והיושר ואת האמונה בעולמנו. אם אנחנו נתקן את עצמנו ונקרין לעולם, ממילא יתוקן העולם כולו והגויים כולם ידעו להעריך את עם ישראל. העולם יבין שרק עם ישראל מסוגל לתת להם את קרן ההצלה מהחומרנות והתועבות שבהן הם שקועים.

נדע לנצל את שבת זו להתרוממות לספירה הרוחנית שלשמה נבראנו, ולהביא לעצמנו ולעולם כולו את האמת, הצדק והיושר. נזכה אי"ה כולנו לראות בישועת ה' על עמו ונחלתו, בהתקיים הפסוק: "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 

 

 

דברים לפרשת השבוע - ויקרא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

מדרש ההלכה על ספר 'ויקרא' נקרא 'תורת כהנים', מפני שבספר הזה מרוכזות כל ההלכות שקשורות לסדר העבודה במשכן, ולאחר מכן במקדש שהיה בירושלים. ספר זה מפרט את סוגי הקרבנות ואת סדר העבודה במשכן.

 

הקרבנות הם חוקים שלמעלה מההשגה האנושית. בשונה מפרשת 'משפטים', בה מפורטים דיני ממונות ויש מקום לשכל האנושי, בדברים אלו אין מקום לסברות. אלו דברים פנימיים.

כשאדם מזמין קבלן לבנות בית הוא לא צריך להודיע לו על הכמות שיש להביא מכל חומר, את זה הוא יודע לבד. לעומת זאת, בציווי על מלאכת המשכן התורה מפרטת פרטים ופרטי פרטים, כיון שהמשכן וכליו רומזים לעולמות עליונים, ולכל פרט ופרט יש משמעות. בצלאל ידע על כל פרט גשמי את אשר הוא רומז בעולמות העליונים, וכוונת האדם הכניסה בהם את הקדושה.

 

בהסתכלות ראשונה, הקרבת הקרבנות נראית כדבר טכני, אך מבחינה פנימית יש בזה דברים עמוקים, לרומם את כל הבריאה ולקשור אותה עם מקורה הרוחני, כמו שחז"ל אומרים שלכל דבר בעולם יש כח רוחני עליון שמקרין לו ומזרים את חיותו.

 

כל קרבן, לפי עוצמת הכוונה של הכהן המקריב והבעלים שמביאים אותו, פועל על האדם. כמו שטהרת פרה אדומה מטומאת מת היא פעולה סגולתית בסודות הבריאה, כך כל הקרבנות, במיוחד קרבן עולה, באים לרומם את האדם לדעת אלוקים, כמו שהנביא אומר "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" - ה' רוצה את ידיעת ה' בעצמה, והקרבנות הם רק הכשר.

 

כידוע, בית המקדש היה פתוח גם לבאי עולם. בן נח היה יכול להביא קרבן עולה אך לא קרבן שלמים. בזה בא לידי ביטוי ההבדל בין השאיפות והתכונות של עם ישראל לבין שאר באי עולם.אדם מישראל יכול לקדש את החומר ולכן יכול להביא קרבן שלמים, שחלקו לגבוה וחלקו להדיוט, ולפי שיטת רש"י והרמב"ם גם כשאדם אוכל מקדשים קלים משולחן גבוה הוא זוכה.המציאות שאדם אוכל ממה שקרב על המזבח אינה נתפסת אצל באי עולם. היכולת של האדם להתקשר כך למשהו רוחני, לא נתפסת אצלם. אכילתו, שתייתו, שינתו וכל צורכי גופו של אדם מישראל הם ע"מ לקדש את עצמו, מה שאין כן באומות העולם.

 

כיום, ענין הקרבנות נראה כדבר רחוק השייך לעולם העתיק, אך מי שמבין את פנימיות הדברים ודאי מקווה ומצפה שלא ירחק היום שנזכה לבנין בית המקדש, תחזור העבודה לכהנים, ועם ישראל יבין עד כמה המקדש והקרבנות מרוממים אותו ואת העולם כולו ומביאים אותו לקרבת אלוקים.

 

יהי רצון שנזכה עוד בדורנו לבנין המקדש ולחידוש העבודה וממילא לקרבה לה', כמאמר הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".