דברים לפרשת השבוע פרשת צו - שבת הגדול, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
השבת שלפני פסח נקראת 'שבת הגדול'. ה'טור' מסביר שהשבת נקראת כך בגלל הנס הגדול שארע לאבותינו במצרים,בזמן שהפרישו שה לקרבן והמצרים לא העזו לפגוע בהם. יש מפרשים שהטעם הוא להוציא מדעת הצדוקים, שאמרו ש"ממחרת השבת" הנאמר בספירת העומר כוונתו לשבת שחלה סמוך לפסח, ואילו חז"ל סוברים שהכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח שגם נקרא בשם 'שבת'. לכן קוראים לשבת זו 'שבת הגדול', לומר שזו שבת וזו שבת, וכאן באה לידי ביטוי אמיתותה וחשיבותה של תורה שבעל פה, ולכן נקראת השבת – 'שבת הגדול'. עיקרה של 'שבת הגדול' הוא הכנה לקראת חג המצות.
בקהילות מסוימות נוהגים לקרוא בשבת זו חלק מן ההגדה. חג המצות תופס מקום מרכזי בהשקפת עולמה של היהדות. הגמרא אומרת שיש מצווה להזכיר את יציאת מצרים כל יום, חוץ מהמצווה המיוחדת לספר באריכות בליל הסדר. הרמב"ם לומד זאת מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". אולם מפסוק זה אפשר ללמוד שיש חיוב, אך מנין שדווקא בליל הסדר?
אלא מכך שכתוב במקום "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" למדו חז"ל שהחיוב הוא לספר בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. ומניין שגם מי שאין לו בן חייב? - שנאמר "זכור את היום הזה".
נמצא שמי שיש לו בן, מלבד קיום המצווה הכללית, מקיים גם את מצות "והגדת לבנך".
הרבה מצוות בתורה נסמכו לענין יציאת מצרים, כגון שבת, ציצית ועוד, משום שביציאת מצרים באו לכלל גילוי יסודות האמונה. האמונה שיש בורא לעולם שגם משגיח עליו, שיש שכר ועונש - אלו עקרונות בסיסיים ביהדות, שעל ידי שידוד מערכות הטבע בזמן יציאת מצרים הם באו לכלל גילוי.
לכן יש מצווה לספר לילדים, שכבר מקטנותם ידעו שהם חיים בעולם לא כדי למלא עצמם בתאוות אלא כדי לחיות חיי קדושה, ללמוד תורה,ולהכיר את מי שאמר והיה העולם.
בתפילין שאנו מניחים בכל יום חול כתובות שתי פרשיות שבהן מובלט ענין זה. לא בכל דור הקב"ה משנה את חוקי הטבע כדי להוציא מליבם של הכופרים. הוא עשה זאת בזמן יציאת מצרים, ומאז נמסר ומסופר מאב לבן מדור לדור.
יתירה מזאת, גם ממה שאירע לפני יציאת מצרים, הגלות השעבוד והעונשים שקיבלו המצרים, אנו לומדים פרק חשוב בהשגחת ה' בעולם. הרמב"ם אומר שלמרות שיש לאדם בחירה חופשית, לפעמים יש מצב שבו נשללת הבחירה, מפני שהבחירה והיכולת לשוב בתשובה הן מעין זכות יתר שהקב"ה נותן. לכן לפעמים מי שמרשיע בזדון ובמודעות נגד רצון ה' נשללת ממנו אפשרות הבחירה והחזרה בתשובה.
בחמש המכות הראשונות מוזכר שפרעה חיזק את ליבו מעצמו, אך בחמש המכות האחרונות הקב"ה הכביד את ליבו.למדנו מכאן יסוד לדורות, שאמנם יש לאדם בחירה חופשית, אך לפעמים היא נשללת ממנו מרוב רשעותו. אמנם אנו לא יכולים לקבוע ממי היא נשללה, אך אנו מצפים שכל אדם אשר מתנהג לא טוב יתקן את עצמו.
המצה מבטאת את השאיפה לחרות, שהרי בחיפזון יצאו בני ישראל ממצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ.
ברוסיה הסובייטית הרשעים לא אפשרו ליהודים לאפות מצות. וכי מה הפריעה להם אפיית המצות ומדוע מעסיק אותם הלחם אשר אוכלים היהודים? אלא שהם ידעו שהמצה מסמלת בעם ישראל את השאיפה לחרות, ורצו לדכא שאיפה זאת. היהודים ברוסיה, אפילו אלו שביום יום לא קיימו את המצוות כי לא ידעו, אפו מצות בהחבא ובמסירות נפש.
הרב קוק כתב על חודש ניסן משפט שמכיל בתוכו את התוכן של החודש: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו". השאיפה לחרות והשחרור מהשעבוד, שאצל אומות העולם משמעותם רק לא להיות עבד, אצלנו הכוונה גם לשחרור מהשעבוד ליצרים ולתאוות. יש לשאוף להיות בן חורין אמיתי, ולא להיגרר אחר החולשות האנושיות.
יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד מחג הפסח את השאיפה לחרות אמיתית, הן לאדם הפרטי שלא יהיה משועבד לתאוותיו והן לחרות כללית של עם ישראל שלא יהיה משועבד לשום אומה ולשון, ונזכה לשגשוגה וחירותה האמיתית של מדינת ישראל בכבוד גדול.
חג כשר ושמח לכל בית ישראל.
דברים לפרשת השבוע פרשת ויקרא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
מדרש ההלכה על ספר 'ויקרא' נקרא 'תורת כהנים', מפני שבספר הזה מרוכזות כל ההלכות שקשורות לסדר העבודה במשכן, ולאחר מכן במקדש שהיה בירושלים.
ספר זה מפרט את סוגי הקרבנות ואת סדר העבודה במשכן.
הקרבנות הם חוקים שלמעלה מההשגה האנושית. בשונה מפרשת 'משפטים', בה מפורטים דיני ממונות ויש מקום לשכל האנושי, בדברים אלו אין מקום לסברות. אלו דברים פנימיים.
כשאדם מזמין קבלן לבנות בית הוא לא צריך להודיע לו על הכמות שיש להביא מכל חומר, את זה הוא יודע לבד. לעומת זאת, בציווי על מלאכת המשכן התורה מפרטת פרטים ופרטי פרטים, כיון שהמשכן וכליו רומזים לעולמות עליונים, ולכל פרט ופרט יש משמעות. בצלאל ידע על כל פרט גשמי את אשר הוא רומז בעולמות העליונים, וכוונת האדם הכניסה בהם את הקדושה.
בהסתכלות ראשונה, הקרבת הקרבנות נראית כדבר טכני, אך מבחינה פנימית יש בזה דברים עמוקים, לרומם את כל הבריאה ולקשור אותה עם מקורה הרוחני, כמו שחז"ל אומרים שלכל דבר בעולם יש כח רוחני עליון שמקרין לו ומזרים את חיותו.
כל קרבן, לפי עוצמת הכוונה של הכהן המקריב והבעלים שמביאים אותו, פועל על האדם. כמו שטהרת פרה אדומה מטומאת מת היא פעולה סגולתית בסודות הבריאה, כך כל הקרבנות, במיוחד קרבן עולה, באים לרומם את האדם לדעת אלוקים, כמו שהנביא אומר "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" - ה' רוצה את ידיעת ה' בעצמה, והקרבנות הם רק הכשר.
כידוע, בית המקדש היה פתוח גם לבאי עולם. בן נח היה יכול להביא קרבן עולה אך לא קרבן שלמים. בזה בא לידי ביטוי ההבדל בין השאיפות והתכונות של עם ישראל לבין שאר באי עולם.אדם מישראל יכול לקדש את החומר ולכן יכול להביא קרבן שלמים, שחלקו לגבוה וחלקו להדיוט, ולפי שיטת רש"י והרמב"ם גם כשאדם אוכל מקדשים קלים משולחן גבוה הוא זוכה.המציאות שאדם אוכל ממה שקרב על המזבח אינה נתפסת אצל באי עולם. היכולת של האדם להתקשר כך למשהו רוחני, לא נתפסת אצלם. אכילתו, שתייתו, שינתו וכל צורכי גופו של אדם מישראל הם ע"מ לקדש את עצמו, מה שאין כן באומות העולם.
כיום, ענין הקרבנות נראה כדבר רחוק השייך לעולם העתיק, אך מי שמבין את פנימיות הדברים ודאי מקווה ומצפה שלא ירחק היום שנזכה לבנין בית המקדש, תחזור העבודה לכהנים, ועם ישראל יבין עד כמה המקדש והקרבנות מרוממים אותו ואת העולם כולו ומביאים אותו לקרבת אלוקים.
יהי רצון שנזכה עוד בדורנו לבנין המקדש ולחידוש העבודה וממילא לקרבה לה', כמאמר הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".
דברים לפרשת השבוע פרשת ויקהל פקודי - שבת החודש, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א
השנה אנו קוראים בפרשיות 'ויקהל -פקודי' גם את פרשת 'החודש'. זו אחת מארבע פרשיות שתיקנו חז"ל לקרוא בחודש אדר, כהכנה לקראת חג החירות, חג המצות. המצווה הראשונה שמשה רבנו מוסר לעם ישראל היא "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מפסוק זה למד הרמב"ם את מצוות קידוש החודש ועיבור השנה.
המוסלמים מונים רק לפי שנת הלבנה, ולכן חודש הרמדאן מתקיים אצלם לפעמים בקיץ ולפעמים בחורף. הנוצרים מונים רק לפי שנת החמה ללא קשר לשנת הלבנה,ואז בעיצומו של חורף מתחילה השנה, למרות שאין שום שינוי בטבע. גם חלוקת הימים אצלם היא ללא קשר לטבע העולם, בחצות הלילה מתחיל יום חדש למרות שאין שום סימן במציאות על שינוי כלשהו.
הלוח העברי מבוסס על פי הטבע המתרחש בעולם. הלילה תמיד מתחיל מצאת הכוכבים והיום מזריחת החמה. החודשים מתחילים לפי מולד הלבנה. כל חודש הוא כט ימים יב שעות ותשצ"ג חלקים. לפעמים החודש מלא ולפעמים חסר, מפני שאי אפשר לשייך חצי יום לחודש הקודם וחציו לחודש הבא. גם מועדי ישראל קשורים לעונות השנה הטבעיות. פסח צריך לחול באביב, שבועות שהוא גם חג הביכורים יחול בזמן קציר חיטים, וסוכות באסיף, ולכן בכל תשע עשרה שנים אנו מעברים שבע שנים כדי לצמצם את הפער בין שנת החמה לשנת הלבנה.שנה חדשה מתחילה בתשרי שיש בו שינוי בטבע, הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
הרמב"ם סובר, שבזמן שיש בי"ד סמוכים, המצווה היא שבית הדין מקבל עדים שראו את המולד ביום השלושים ומקדשים את החודש, וכשאין עדות כזאת - מעברים אותו. בזמן שאין סמוכים בפועל, הלכה למשה מסיני, שמקדשים על פי חשבון הלוח שהכין הלל הנשיא האחרון. כיום שאין לנו סמוכים, יושבי א"י שמסכימים מתי חל ראש חודש הם אלו שעליהם אנו סומכים. ומוסיף הרמב"ם, שקיומה של האומה מותנה בהיות בניה בארץ ישראל, אפילו הם רק עשרה אנשים, שקרויים עדה. גם בתקופות הקשות ביותר שארץ ישראל היתה חרבה, במיוחד ארץ יהודה והשומרון, בארץ הגליל היה תמיד קומץ יהודי קטן שמעולם לא גלו, והם היוו את קיומה של האומה. מכאן אנו רואים שיסוד קיומו של עם ישראל הוא היותם יושבים בא"י. אילו היינו מדמים מצב שלא היו נמצאים יהודים בארץ, אומר הרמב"ם, "חלילה לאל מעשות זאת שהבטיח שלא ימחה אותות האומה". עצם העובדה שיושבי א"י מסכימים שביום פלוני יהיה ראש חודש ולאחר שבועיים פסח – זו החלת הקדושה של החודש, וכך נקבעים המועדים. זהו אחד מהנסים הגלויים בימינו, שכל חכמי ישראל מכל העדות והחוגים מסכימים על הלוח העברי, למרות שאין כמעט נושא שאין בו מחלוקת הלכתית או השקפתית. משום כך הקדים משה רבנו את ענין קידוש החודש.
הרמב"ן כותב על פרשת החודש, שהזמן הוא הדק שבנבראים, ולעם ישראל יש מעלה שהוא יכול לקדש את הזמן. חז"ל אומרים, מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו לזמנים, מה שאין כן אצל אומות העולם. אצלם אין מושג של אכילת מצווה, אך ביהדות יש סעודת מצווה בשבתות, בחגים, בברית מילה, בפדיון הבן, בחתונה וכו'. זוהי מעלתם של ישראל שיכולים לקדש לא רק את החומר, אלא גם את הזמן שהוא הדק שבנבראים.
לכן לפני שנתנו לעם ישראל המצוות, הקדוש ברוך הוא מזכיר להם את סגולתם ומעלתם, שיכולים לקדש אפילו את הזמן שהוא הדק שבנבראים, ורק אח"כ המשיך לצוותם את שאר המצוות.
יהי רצון שכל עם ישראל יפנים את גודל סגולתו ומעלתו ויבין את משמעות החירות, ואם באמת נרצה כולנו להיגאל, הקדוש ברוך הוא יחיש קץ גאולתנו בקרוב בימינו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)