דברים לפרשת לך לך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

בספר 'בראשית' מוקדשות עשר פרשיות למעשיהם של אבותינו הקדושים. שתי הפרשיות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', עוסקות בבניינו של עולם, ואילו בפרשת 'לך לך' מתחילה ההכנה לבנין האומה הישראלית ע"י אברהם אבינו. הרמב"ן כותב, שהיחס לאבות ולמעשיהם הוא בבחינת סימנא מילתא. מעשיהם של האבות והנבואות שנאמרו להם הינם דברים שיפים לשעתם ולדורות, והם הטביעו את חותמם על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל. כל פועלם של אברהם יצחק ויעקב הם הכנת התשתית הרוחנית לקיומו של עם ישראל.

 

כשהתורה מספרת על נח, היא כותבת "איש צדיק היה", וזאת היתה הסיבה שהוא ניצל ממי המבול. לאברהם אבינו הקב"ה אומר "לך לך מארצך", אך התורה לא מתארת מי הוא היה. מדוע התורה לא מדגישה את מידותיו ומעלותיו, הרי אין ספק שכבר מתחילה היה אברהם אבינו איש צדיק כמובא במדרש, שהוא מסר את נפשו על ייחוד ה' בכבשן האש?

מסביר המהר"ל, שהעובדה שהתורה נמנעת מלפרסם את צדקותו של אברהם אבינו באה להדגיש שהבחירה באברהם אבינו היתה מצד הסגולה הפנימית ולא מצד מעשיו הטובים.

 

חז"ל אומרים שהציווי "לך לך" היה אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. שואל ה'חתם סופר', מה בדיוק הנסיון הגדול בציווי זה, הרי באותו חזיון הובטח לו שיבוא לארץ כנען, שיזכה לבנים ולעושר ולפרסום טבעו בעולם כאדם מאמין בדורות שהיו שקועים באליליות? לכאורה זה לא נסיון אלא פתיון. זוג זקנים מעירק, שלא זכו לפרי בטן במשך הרבה שנים, מקבלים הבטחה אלוקית שאם יבואו לארץ כנען יתברכו בבנים, יזכו לעושר, ויתפרסמו בכל העולם!

מסביר ה'חתם סופר', שבזמן שאברהם אבינו נצטווה ללכת לארץ כנען, היא לא היתה ריקה. הציווי לאברהם אבינו התרחש כמה עשרות שנים לאחר דור הפלגה, כשעל המין האנושי נגזר שיתפזר על פני כל הארץ, אך עדיין היו הארצות שלא נתיישבו, כמו אירופה ואפריקה, ובודאי אוסטרליה ואמריקה ששם בכלל לא היו בני אנוש. אם הקב"ה היה מצווה על אברהם אבינו ללכת לאזור לא מיושב, היתה הגיונית ההבטחה על הבנים וירושת הארץ וזה אכן לא נסיון. אך אברהם נצטווה ללכת לארץ שנאמר עליה "והכנעני אז בארץ", ואומרים חז"ל שהיה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, שהרי כשנח חילק את היבשות, נתן לבני יפת את אירופה, לבני שם את אסיה, ולבני חם את אפריקה. כנראה הם לא הסתפקו בזה ורצו לחלוש גם על המזרח התיכון שמהווה צומת בין שלש יבשות. אברהם אבינו  היה יכול לשאול את עצמו, כיצד יתכן שבניי ירשו את הארץ הזאת, שהרי לא רק שאין לי בנים, אלא אפילו אם יהיו לי בנים, הרי נטושה מערכה בין שני שבטים על האזור הזה, הייתכן שזרעי ירש אותה?!

כאן אנו רואים את גדולת אמונתו התמימה של אברהם אבינו, שאם הקב"ה מצווה אותו ומבטיח לו, למרות שבעיני בשר ודם הדבר לא נראה הגיוני כלל, הוא מאמין שההבטחה תתקיים.

 

מזה אנו לומדים על המציאות שאנו חיים בה היום. למרות שבדרך הטבע לא נראה פתרון מציאותי לבעיה המכונה "הסכסוך הישראלי-ערבי" (הניסוח אינו מדוייק, כיון שלנו אין סכסוך איתם, להם יש סכסוך איתנו), ונראה כי אין שום מוצא, אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה על עמו, ומאמינים שה' מחזיר את עם ישראל לארצו, ואיננו מתייאשים כלל. ברור לנו שעל מנת להחליש את הרשעים מסביב, הקב"ה מסכסך אותם זה בזה, ואנו רק מרוויחים מכך. כל זמן שהם מתעסקים עם עצמם, יש להם פחות זמן להתנכל לעם ישראל. אנו מאמינים שמתקיימת ההבטחה האלוקית על הגאולה השלישית, שעם ישראל חוזר לארצו, ולא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. עלינו לעמוד בתוקף על זכותנו המלאה בארצנו, לשאוף להחלת ריבונות על כל מרחביה, ולבנות בתים ויישובים רבים. רק על ידי זה נתקן את חטא המרגלים ונזכה לשלום אמת ובטחון אמיתי.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

דברים לפרשת בראשית, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


שיעורו החודשי של הרב בנושא "מצוות עשה של פרו ורבו, גדרי המצווה והחיוב בה", יתקיים אי"ה בשבוע הבא ביום חמישי ב' חשוון בשעה 20:00 (תפילת ערבית בשעה 19:45) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

הציבור מוזמן.


 

פרשתנו עוסקת בתיאור בריאת העולם ועשרת הדורות שהיו מאדם הראשון ועד נח.

 

אמונת עם ישראל היא שהבורא הוא מופשט, יחיד, כל יכול, קדמון לכל דבר, וברא את העולם יש מאין. אמונה זו שונה מזו של הפילוסופים היוונים, אשר טענו שהיה חומר קדמון אשר ממנו נברא הכל.

 

יש ראשונים הסוברים שהבריאה היתה כפשוטו כמו שכתוב בפסוקים, שכל יום הקב"ה ברא משהו אחר. הרמב"ן סובר, שביום הראשון, בו נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נברא חומר היולי שאין לו צורה, וזה מה שכתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו". 'תוהו' הכוונה לדבר לא מוגדר, ללא גבולות, ו'בוהו' הכוונה בו היא - שהכל בכחו. בשאר הימים הכל נברא יש מיש, מאותו חומר היולי. לכל הדעות הבורא ברא הכל, ולא היה שום דבר קודם אליו.

 

לפי חשבוננו העולם נברא לפני חמשת אלפים שבע מאות שבעים ותשע שנים. ידוע שהארכיאולוגים גילו ממצאים שעל פי חשבון החוקים הנוהגים היום בעולם, היווצרותם אורכת שנים רבות, בעוד שכאמור העולם קיים פחות מששת אלפים שנה.

 

ראשית עלינו לדעת כי ביהדות הנושא של גיל העולם אינו חלק מעיקרי האמונה. עצם העובדה שהבורא ברא את העולם יש מאין היא החשובה ולא איך העולם נברא, האם בפעם אחת או שהיתה התפתחות. כל אחת מהטענות האלה יכולה להשתלב עם תאור הבריאה בספר בראשית.

 

שנית, מעשי בראשית נבראו בקומתם בצביונם ובדעתם, העולם נברא מוכן לשימושו של האדם. לדוגמה, אם האדם היה צריך פחם, הוא לא היה זקוק לחכות אלף שנה לתהליכים הכימיים שהופכים את העצים לפחם, אלא היה לו פחם מוכן. אדם הראשון בעצמו נולד כבחור בן עשרים, בעל כוחות רוחניים ופיזיים גם יחד.

כמו כן עד המבול כוחות הטבע היו חזקים הרבה יותר מהיום, ואף האדם היה חי קרוב לאלף שנה. הרמב"ן כותב שלא רק אלו שהוזכרו במקרא חיו הרבה שנים, אלא כך חיו כל האנשים. האקלים אז היה שונה, והשנים היו כמו בין פסח לעצרת.

לכן אין אנו 'נבהלים' כשאומרים לנו שהווצרות של מאובן מסויים אורכת מליון שנה, מפני שכך אמור להיות לפי חוקי הטבע היום, אך בבריאת העולם היו חוקים אחרים. המבול הטביע את בעלי החיים שהיו אז, ויכול להיות שהיו עוד בעלי חיים שאינם היום.

 

אנו מוצאים שהתורה אינה  מסתירה את המעידות שהיו לאדם הראשון ולחוה אשתו, לקין להבל ולנח, אך היה כדאי להשגחה האלוקית לברוא את העולם כדי שבסופו של דבר יגיע אברהם אבינו ויכיר במי שאמר והיה העולם. שתי הפרשות הראשונות, 'בראשית' ו'נח', הן הקדמה עד להופעתו של אברהם אבינו אבי האומה הישראלית.

תכלית בריאת העולם היא שתהיה אומה שתבין מהו תפקידו של האדם עלי אדמות. חיי אמונה משפיעים על כל תפיסת העולם, ועל ההתייחסות לכל מה שמתרחש בעולם.

לבעל אמונה יש שאיפות שונות במהותן מאשר למי שחי בשביל לאכול ואוכל בשביל לחיות. לכן דרשו חז"ל ש"בראשית ברא" -  בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראים ראשית, זוהי מטרת בריאת העולם. כמו שרופא בתחילה לומד את האנטומיה של גוף האדם ואחר כך את חכמת הרפואה, כך התורה רוצה שנדע מהי מהותו של האדם, ומהם הכוחות הקיימים בו, ואחר כך מפרטת את המצוות שהאדם חייב בהן.

יהי רצון שנזכה להכיר את המטרה הנעלית שלשמה נברא העולם ולפעול על פי צווי הבורא.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

דברים לפרשת וילך, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

.

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות יום הכיפורים", יתקיים אי"ה הערב בשעה 19:30 (תפילת ערבית בשעה 19:15) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

הציבור מוזמן.

 

חז"ל לומדים מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" את  מצוות כתיבת ספר תורה, שהיא המצווה האחרונה בתורה לפי מוני המצוות.

נשאלת השאלה: מניין שהמצווה היא לכתוב את כל התורה כולה, אולי המצווה היא רק לכתיבת שירת האזינו?

 

הרמב"ם כותב, שכיון שהתורה לא ניתנה להיכתב פרשיות פרשיות אלא רק כל התורה כולה, לא יתכן שיש מצווה לכתוב רק את שירת האזינו, ולכן יש לכתוב את כל התורה. אך עדיין קשה למאן דאמר שהתורה כן ניתנה להיכתב פרשיות פרשיות.

מסביר הנצי"ב, שבכל התורה ובמיוחד בספר 'דברים', יש פסוקים שמתפרשים גם על פי הפשט לשתי הוראות שונות. הוא מדייק זאת מכך שכתוב "ועתה כתבו לכם" בלשון רבים, ואילו בהמשך הפרשה אנו מוצאים שרק משה רבנו כתב, ולא מוזכר שגם יהושע השתתף בכתיבה. אלא שהפסוק מכיל בקרבו שתי הוראות. הראשונה היתה לשעתה למשה רבנו לכתוב את השירה הזאת ולכן הוא כתב לבד, והשניה לדורות למסור את השירה לעם ישראל.

 

ומדוע נקראת התורה שירה?

כידוע, משורר שכותב שיר מרשה לעצמו לפעמים לחרוג מכללי הדקדוק, ואף להשתמש במושגים שאולים כדי להמחיש את אשר ברצונו לתאר. להבדיל מכך, בתורה, מלבד הצד הנגלה יש בה גם עוד "שבעים פנים". בתחילת ספר 'דברים' נאמר שמשה רבנו באר שוב את התורה "באר היטב" , ודרשו חז"ל – "בשבעים לשון". בעל 'הכתב והקבלה' שואל: מה שייך לתרגם את התורה לכל שפות העולם, וכי בני ישראל ידעו שבעים לשון, הרי היה מספיק  לבאר באותן שפות שהם דיברו? אלא ש'שבעים לשון' אין הכוונה לשונות במובן שפות, אלא שבעים הבנות.לפסוקים יש  הבנה מצד הנגלה וגם הבנה פנימית יותר, עד שבעים פנים לתורה. יש דוגמאות לכך, שגם על דרך הפשט פסוק מכיל בקרבו כמה הבנות וכולן כלולות באותה מילה. כגון הפסוק "לא תאכלו על הדם", שמורה לא לאגור את דם הבהמה בגומא ומיד לאכול את הבשר בקרבת מקום, כפי שהיו  שהאמינו שדבר זה מביא את השדים ומגלה את  העתידות. ואולם אנו לומדים מפסוק זה גם את איסור אכילת בהמת קדשים לפני שנזרק דמה, וכמו כן גם אזהרה לסנהדרין שלא יאכלו באותו יום בו הם דנים דיני נפשות. יש מי שלומד מכאן גם אזהרה לבן סורר ומורה, שלא לאכול אכילה שמתחייבים עליה - וכל אלה  בתוך הפשט לאותו פסוק. על אחת כמה וכמה כשיש הבנות פנימיות יותר משמעותיות , ולכן התורה נקראת שירה.

הרא"ש כותב שמטרת כתיבת התורה היא הלימוד, וה'פרישה' מסביר שדעת הרא"ש היא שהיום מי שרוכש ספרי תלמוד ופוסקים מקיים בזה את מצוות כתיבת ספר תורה. אמנם יש הסוברים שהרא"ש התכוון שקניית ספרים היא רק תוספת, אבל רוב הציבור סומך על הבנת ה'פרישה' את הרא"ש, שבזה יוצאים ידי חובה.

נמצא א"כ שכל מי שרוכש ספרי תלמוד ומפרשיו מקיים את  מצוות כתיבת ספר תורה. לכן חשוב מאד שלכל יהודי יהיו בביתו ספרים שיוכל ללמוד בהם חומש, משנה , גמרא וכו' ובזה יקיים מצוות תלמוד תורה, שהיא מצוות עשה בכל זמן ובכל מצב.

 

ברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל, ויהי רצון שנזכה לשנת גאולה וישועה בקרוב בימינו.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

דברים לפרשת נצבים, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א

.

שיעורו החודשי של הרב בנושא "הלכות יום הכיפורים", יתקיים אי"ה בשבוע הבא, ביום חמישי ד' תשרי בשעה 19:30 (תפילת ערבית בשעה 19:15) בבית כנסת "הבית הלבן" ברח' גת 9 קרית משה ירושלים.

הציבור מוזמן.

בתחילת הפרשה מסביר רש"י, שמשה רבנו כינס את בנ"י ביום מותו ע"מ להכניסם בברית. נשאלת כאן השאלה : הרי עיקרה של הברית כתוב בפרשת 'כי תבוא', כפי שכבר מוזכר בחז"ל, על הברית שהקב"ה כרת עם כלל ישראל בערבות מואב, מלבד הברית אשר נכרתה בסיני. א"כ לצורך איזו ברית הוצרך משה לכנסם שוב? אומר ה'אור החיים' הקדוש, שבברית זו יש חידוש שלא היה בברית הקודמת. בברית הקודמת משה רבנו אמר לכלל ישראל שידעו שכל המאורעות הם לפי מעשיהם – אם עם ישראל ילך בדרכה של תורה תהיה סייעתא דשמיא בכל התחומים, אך אם ילכו בשרירות ליבם תבואנה צ"ט הקללות הכתובות בפרשת 'כי תבוא'.

בפרשת 'נצבים' משה רבנו מכניס מימד חדש, מימד של ערבות, כפי שאומרים חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". את יסוד הערבות הם קיבלו על עצמם לאחר שנכנסו לארץ, לאחר שקיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל. ומהי הערבות?  הערבות היא אחריות של כל אחד מישראל על חברו, ואם הוא יכול למחות בפני חברו ולמנוע ממנו עשיית חטא ולא עושה זאת, הוא נענש על אי המניעה. זו סגולתה של ארץ ישראל שיכולה לאחד את עם ישראל מפרטים בודדים לחטיבה לאומית אחת. עד שלא קיבלו את התורה באלה ובשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, לא היה מושג של ערבות.

וכאן נוסף הענין של "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". דהיינו, אדם שחוטא בסתר, אי אפשר להעניש על כך את האחרים שהרי אינם יודעים, אך ב"נגלות", במקרים שיש ביד אחרים להוכיח ולמנוע את העבירה והם אינם עושים זאת, הם נענשים על כך.

המדרש בספר 'שופטים' שואל : מדוע עמ"י, כשיצא למלחמה נגד הנבלה שנעשתה בפילגש בגבעה, ניגף פעמיים, הרי הם עשו דבר נכון ?! מסביר המדרש, שהקב"ה אמר 'בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם אתם מוחים?' עצם המחאה על הנבלה – נכונה, אך כאשר יש ענין יותר חמור שגם עליו היה להם למחות ולא מחו, כשהעשן של פסל מיכה היה מתערב עם עשן המערכה וכולם היו 'סובלניים' ו'מתחשבים בזולת', זהו עיוות.

מכאן אנו לומדים, שגם אם מוחים על דבר מסוים, אך לא מוחים על משהו שהוא יותר חמור,  המחאה הופכת לקטרוג.

לעיתים אנו עדים לכך שהציבור בצדק מתעורר למחות על עוולות מסוימות, אך אם באותה שעה מתרחש דבר חמור יותר, ואין מוחים על כך אף אם מוחים על דברים אחרים, המחאה הזאת נחשבת לקטרוג והקב"ה בא בתביעה גם על זה. לכן יש לדעת, שתמיד יש לפעול בפרופורציה נכונה, לדעת מהו הדבר החשוב ביותר שעליו יש למחות בראש ובראשונה, ורק אח"כ למחות גם על דברים פחות חשובים ומהותיים.

רק ע"י חיזוק ההתיישבות והאחיזה בכל מרחבי ארצנו נזכה לשלום אמת ולביטחון.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

דברים לפרשת כי תבוא, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא הברכות והקללות, שמשה רבנו אומר לכלל ישראל שבועות מספר לפני שהוא נפרד מהם. זו מעין חזרה על תוכן הברכות והקללות שנאמרו בסוף ספר ויקרא, לאחר מתן תורה.

משה רבנו עומד בפני הדור הנכנס לארץ ורוצה להחדיר למודעות שלהם שהנהגת ה' בעולם תלויה בהתנהגות עם ישראל. אם ילכו בדרכה של תורה תהיה הצלחה מכל הבחינות, הן בענייני פרנסה, הן בענייני הבריאות, והן מבחינת השלום, הביטחון, והישיבה בארץ. אולם אם ח"ו יעזבו את עבודת ה' יבואו אותן צ"ט קללות הכתובות בפרשה.

הרמב"ן אומר שהקללות שבפרשת 'בחוקותי' הן כנגד חורבן בית ראשון והקללות שבפרשתנו הן כנגד חורבן בית שני.

אחת הקללות היא "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב", דהיינו, שגם כשבאים האסונות הלב אטום ולא רואים את המציאות נכוחה. הייסורים שההשגחה האלוקית מביאה על עם ישראל אינם לשם הענשה, אלא בעיקר כדי לעורר את העם לתשובה ולחשיבה, שידעו שהעונשים באים כתוצאה ממעשיהם הרעים. אך אם יש אטימות, תימהון לבב, ועיוורון שאינו עיוורון פיזי אלא עיוורון מלהבין את המציאות בצורה נכונה, באות מכות נאמנות. אלו לא מכות שבאות לעורר ונעלמות, אלא מכות ממושכות.

לצערנו, ראינו מציאות כזו בדור הקודם בו התרחשה השואה, שאף אחד לא שאל למה באה עלינו השואה.

גם היום, המצב הביטחוני קשה, מתגברים האיומים מקרוב ומרחוק, ולרוב הציבור אין מודעות שאלו עונשים על החולשות שיש בעמנו.

אולם אנו, כאנשים המאמינים בהשגחת ה' על עמו, עלינו לשאול מדוע הולכים ומתגברים האיומים על עם ישראל גם ממדינות רחוקות. נלע"ד שאחת הסיבות העיקריות לכך היא המשך חטא המרגלים. חלק מהציבור עדיין לא הבין שעם ישראל חזר לארצו ולמולדתו, ועליו לגאול אותה, ליישב אותה, ולרוקן את הארץ מהמחבלים ותומכיהם. לצערנו, לא רק שלא עושים זאת, אלא להיפך, משאירים אותם פה, מטפחים אותם, ועוד רוצים להקים להם מדינה. בנוסף לכך, מתנכלים ליהודים שבמסירות ונאמנות רוצים ליישב את הארץ ולגאול אותה. מחפשים עילות 'מתחת לאדמה' כדי להרחיק מתיישבים ממקום מגורם ומביימים כתבי אישום ומשפטים. זהו החטא בעצמו, וזו אחת הסיבות העיקריות שבגינה אנחנו סובלים. אין שום פתרון לבעיה הזאת כל זמן שעם ישראל לא יבין שעליו לגאול את הארץ ולהחזיר אותה לבעלות מוחלטת של עם ישראל.

אנו נמצאים בימים של תשובה. התשובה צריכה להיות לא רק בעניינים פרטיים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, אלא גם בנושאים כלליים. עם ישראל צריך לדעת שהמשימה האלוקית המוטלת עליו בדור הזה היא לחזור לארץ, לכונן בה ממלכה, ולהחיל את הריבונות של עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ואיסור חמור הוא לומר, אפילו על שעל אחד מארץ ישראל, שהוא שייך לעם אחר.

יהי רצון שתפקחנה העיניים ולקראת ראש השנה עם ישראל יחזור בתשובה, והקב"ה יכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים,  ולשנת גאולה וישועה.

 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

 

דברים לפרשת עקב, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


 

בפרשתנו משה רבנו מזהיר את הדור הנכנס לארץ, במצוות שלא התבררו בחומשים הקודמים.

הענין המרכזי שעליו מזהיר משה רבנו את הדור הנכנס לארץ הוא איסור עבודה זרה, והחובה לבער אותה. כן מזהיר אותם משה שלא יושפעו ממצבם הכלכלי הטוב - "ובקרך וצאנך ירבון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת" – אזהרה שלא להתגאות מרוב טוב, גאווה המביאה לשכחת ה' הנותן את הכח לעשות חיל.

לאחר מכן בא הציווי של ברכת המזון. יש רק שתי ברכות שחובתן מן התורה, ברכת התורה לפני הלימוד וברכת המזון לאחר האכילה. שאר הברכות כולן הן דברי סופרים שתקנו אנשי כנסת הגדולה,  כמו ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות ההודאה. לפי חז"ל, חובת ברכת המזון חלה רק אם אדם אכל לחם, אך אם אכל פירות אחרים, כגון משבעת המינים, נחלקו הראשונים אם חיוב ברכת מעין שלוש הוא מן התורה או מדרבנן. גם על ברכת המזון יש שתי שיטות בראשונים, אימתי אדם חייב. שיטת הרמב"ם וסיעתו וכן מרן המחבר היא, שדווקא אם אדם אכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון, אך אם אכל ולא שבע חייב רק מדרבנן. לעומתם סובר הרמב"ן, שאם אכל כזית או כביצה (תלוי במחלוקת תנאים) כבר חייב בברכה זו מן התורה. הנפקא מינה אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן היא במקרה שאדם אכל ומסתפק אם ברך ברכת המזון או לא. אם אכל ולא שבע, הרי שלפי הרמב"ם חיובו הוא מדרבנן והכלל הוא 'ספיקא דרבנן לקולא' וממילא פטור מברכת המזון. אולם לפי שיטת הרמב"ן, שהחיוב הוא מדאורייתא, חייב לברך מפני ש'ספיקא דאורייתא לחומרא'. לכן אומרים האחרונים, שבמקרה כזה יאכל עוד כזית לחם כדי לצאת ידי כל השיטות ולברך.

הרעיון המרכזי הגנוז בברכות הוא, שאדם ידע להודות לה' על האוכל שמאפשר לו את קיום הגוף.

ההודאה לה' על קיום הגוף היא דבר גדול. אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ה', ובלי גוף בריא לא יוכל לעשות זאת. ברכת התורה היא הודאה על כך שהקב"ה נתן את התורה. ברכת התורה שחייבים מדאורייתא היא ברכת 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', שזו הודאה לה' על נתינת התורה, אך ברכת 'לעסוק בדברי תורה' היא ברכת המצוות. לכן פוסק ה'שאגת אריה' למעשה, שמי שמסתפק אם ברך ברכת התורה יברך רק את ברכת 'אשר בחר בנו' שהיא המעולה שבברכות, בה אנו נותנים שבח והודאה לה' שנתן לנו את התורה. מי שחי ללא תורה ופועל על פי רצונותיו האישיים ותאוותיו, בהכרח נגרר אחר הדברים השליליים.

זמן רב דרוש כדי לחנך אדם לנהוג לפי דרכה של תורה, לכן צריכים להתחיל את החינוך בגיל צעיר מאד, כך שילד המגיע לגיל מצוות יהיה כבר מוכן ורגיל לתורה ולמצוות, והדברים לא יהיו חדשים בעיניו. נמצא שאנו מודים על המזון הגשמי לאחר אכילתו, ועל המזון הרוחני לפני שאנו עומדים לעסוק בו.

מעבר למה שחייבים לברך מדאורייתא, הרחיבו חז"ל את המצווה לברך ולהודות על כל שאר הדברים בעולם. ההודאה תופסת מקום נרחב בהשקפת עולמה של היהדות. כבר ברגע הראשון שאדם מתעורר בבוקר, עוד לפני שהוא נוטל את ידיו, הוא אומר 'מודה אני' ומודה לה' שהחזיר לו את נשמתו, כך משך היום כולו רצוף בברכות והודאות לבורא עולם עד אשר הולך לישון.

כמו כן יש ברכות שמזדמנות מפעם לפעם, כמו ברכת 'הגומל', בה אדם מודה לקב"ה על שהציל אותו ממקרה מסויים. ברכה זו היא פרסומי ניסא כלפי העולם ומראה שהמברך חדור באמונה שיש בורא לעולם ויש שכר ועונש. חז"ל אומרים ש'פרסומי ניסא עדיף' מפני שיש בו ריבוי כבוד ה' בעולם. ברכות ההודאה כולן הן סעיפים של יסודות האמונה, והן מלוות את האדם בכל צעד ושעל.

בדורנו, שזכינו לחזור לארצנו קדושה, ויש לנו מזון בשפע, כולל פירות וירקות בכל עונות השנה, ואנו נהנים ממעלותיה של ארץ ישראל שיש בה ריבוי של סוגי אקלים, ודאי שעלינו להודות לה' שנתן לנו ארץ טובה ורחבה, כפי שאנו אומרים בברכת המזון. הנה למרות שאנו עדיין במצב של חצי מלחמה עם שכנינו הרשעים, ב"ה הכלכלה של עם ישראל בארץ משגשגת. ככל שאנו מודים לה' על הטוב שהוא משפיע עלינו, אנו מתברכים מן השמים.

יהי רצון שירבו המברכים על כל מה שהקב"ה משפיע עלינו, ולכל בית ישראל יהיה שפע כלכלי בארצנו הקדושה, עד שנזכה שארץ ישראל כולה תהיה בידי עם ישראל והיא תיתן את פירותיה לכל אחינו בני ישראל.

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.

 

דברים לפרשת ואתחנן, מפי מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א


בשבת זו אנו מתחילים סדרה של שבע שבתות, הנקראות 'שבע דנחמתא', בהן תיקנו חז"ל  לקרוא הפטרות שאינן שייכות לפרשת השבוע אלא לענייני דיומא. בימי 'בין המצרים' קראנו ב'ירמיה' וב'ישעיה', שהתנבאו על חורבן וגלות, אם עם ישראל ימשיך בהידרדרות המוסרית. לאחר תשעה באב אנו מתחילים בפרקי הנחמה של ישעיה הנביא עד ראש השנה.

עלינו להבין מה מועילה נחמה. כאשר עם ישראל סובל גלות, צרות, חורבן ושמדות, הרי יש בכוחן של מילים להפיג את עוצמת הכאב והיגון שבאים כתוצאה מהייסורים הקשים, בין לאדם בתור פרט ובין לכלל ישראל.

כשנתבונן נראה שיש בזה דבר עמוק. כשלאדם פרטי אירע אסון, והוא מיצר על כך שנשאר לבד, מנחמים אותו כשמספרים לו על מעלותיו של הנפטר, והוא יכול להמשיך את דרכו. דברים אלו מחזקים אותו ונותנים לו גיבוי באופן שהוא יכול לספוג את הייסורים והכאב שישנם בפרידה מנשמה יקרה, ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים.

עם ישראל, אחר שעבר מאורעות קשים שאף עם לא עבר - ייסורים גלות ושואה, זכה להכריז על עצמאות בארץ ישראל שלוש שנים לאחר שכבו כבשני אושוויץ.  בזה מתגלה גודל השגחת ה'. למרות כל החולשות, הפילוגים וחילוקי הדעות, עם ישראל חי, מתקבץ לארץ ישראל ומקים מדינה עם כלכלה יציבה ב"ה.

אנו אמנם מוקפים אויבים שיום יום רוצים לפגוע בעם ישראל, אך הם אינם מצליחים מפני שהקב"ה מסכל את עצתם. מתקיים בהם הפסוק "וסכסכתי מצרים במצרים", והם הורגים זה בזה. הם עסוקים במלחמות בינם לבין עצמם ואינם מותירים זמן להתנכל לעם ישראל.

פרקי הנחמה מזכירים לנו את מאמר חז"ל במסכת 'יומא', לפיו תקנו אנשי כנסת הגדולה  לומר בתפילה 'האל הגדול הגיבור והנורא'. דניאל וירמיהו שהיו בזמן החורבן השמיטו מתפילתם את המילים 'הגיבור והנורא', לא מפני שלא האמינו, שהרי בתורה כבר מופיע שמשה אמר 'הגיבור והנורא' בתפילתו, אלא שלא יכלו להזכיר זאת בתפילה משום שהציבור לא היה מסוגל להבין היכן  גבורותיו והיכן נוראותיו של הקב"ה אם המקדש חרב והארץ שממה, ועם ישראל מושפל עד שאול תחתית. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ואמרו, שעצם העובדה שכבשה אחת יכולה להתקיים בין שבעים זאבים, בזה ניכרות גבורותיו  ונוראותיו.

כך עלינו להרגיש כשאנו מתחילים לקרוא את שבע דנחמתא. עברנו חורבנות, צרות וייסורים, ועד היום אנו סובלים מהאיומים של הרשעים מסביב. הנחמה היא, שלמרות כל הצרות, עם ישראל חי וקיים. אנו זוכים לחנך את ילדינו לתורה ומצוות, ולקיים את יישוב הארץ, למרות החולשות מבפנים, וההתנכלויות מבחוץ. כשרואים את גודל השגחת ה' מבינים את הנחמה. נמצא שהנחמה אינה מילים בעלמא, אלא פקיחת עיניים וראיית גודל השגחת ה'.

בהכנסנו אל 'שבע דנחמתא', אנו מתפללים שהקב"ה ינחם את עמו, ונזכה לתקן את עצמנו עד שנזכה לגאולה השלמה שהובטחה לנו מפי הגבורה, בקרוב בימינו, אמן.

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

במידה ואינך מעוניין להמשיך לקבל את המייל השבועי מדברי הרה"ג דוב ליאור שליט"א, נא שלח אלינו בקשה להסרה מרשימת התפוצה.